המשמעות האמיתית

חלק ראשון

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=260746&blogcode=8560224

חלק שני

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=260746&blogcode=8586180

שתיקה השתררה לרגע, "אנני, איזה מכתב?"

"הו טיפשון קטן, לא תצליח לעבוד עליי, אני מכירה אותך כל כך טוב." לקחת איתך את ליבי. את כל הגוף אני רוצה, לא רק את הלב.

"אן, אן תקשיבי רגע, לא שלחתי אף מכתב, על מה את מדברת?" נימת דאגה התגנבה לקולו שנסדק קמעה.

"שון, די תפסיק לשחק איתי, קיבלתי היום מכתב שהיה יכול להגיע רק ממך. או שהשארת אותו לפני שנסעת."

"אנני, אני לא שלחתי ולא השארתי שום מכתב, אני לא צוחק ולא מתבדח. עכשיו אני דואג."

הפחד החל לזחול במעלה גווה של אן, מאיים לאחוז בכל גופה, להשתלט על דעתה. מחשבותיה התרוצצו במהירות לכל עבר, מנסות לסרוק ולזהות מי יכול היה להשאיר לה את המכתב הזה. מכתב עם מילים של אהבה, אבל עם מסר של טירוף. היא קימטה את המכתב, שעדיין אחזה קרוב לליבה, לכדי כדור וזרקה אותו בתיעוב לפינת החדר.

שפופרת הטלפון שהחזיקה פלטה קריאות חלושות, "אן....אנני..... מה קורה שם?"  היא נזכרה ששון עדיין על הקו ואמרה

"הכל בסדר שון, אני חייבת לסיים. אני צריכה לבדוק כמה דברים, תחזור מהר, אוהבת אותך" היא הניחה את השפופרת במקומה מבלי להמתין לתשובה. אספה את המכתב שהתגולל על הרצפה, שעטה במורד המדרגות ויצאה במהירות מהבית כשקריאתו של אביה מלווה אותה "לאן את הולכת בשעה כזאת , אן?" 

"לאליזבט" השיבה.

תוך דקות ספורות הגיע אן לבית הדירות ברחוב קרסנט, לדירתה של ליז. שני צלצולים וכמה קריאות "ליז תפתחי, זאת אן" הביאו את ליז למהר אל הדלת ולפתוח את שלל הבריחים שנעלו אותה.  ללא הקדמות מיותרות נכנסה אן לדירה הקטנה שהטיבה להכיר והחלה לשטוף אותה בפרץ של מילים  

"ליז את חייבת לעזור לי, אני לא יכולה יותר, קיבלתי מכתב, זה הוא, אני לא בטוחה, שון התקשר".

"רגע, רגע עצרי את הסוסים, קחי אוויר. איזה מכתב? במה את לא בטוחה? מי זה הוא? ספרי הכל מההתחלה."

"תראי" אן שלפה את המכתב המקומט מתיק היד שלה והראתה אותו לליז. סערת הרגשות שלה סחפה את ליז לתוך הסיפור.

ליז גמעה את המכתב הקצר במהירות "נפלא, איזו אהבה. הלוואי שהיה מישהו שיכתוב לי מכתבים כאלה. תמיד ידעתי ששון הוא גבר רומנטי ולעניין"

"לא, את לא מבינה. שון לא כתב את המכתב הזה."

"מוזר, אז מי כתב אותו? אני יכולה לקחת אותו לעצמי" ליז מיהרה לקחת בעלות על המעריץ האלמוני.

"תראי ליז, אני חושבת שזה הוא, הבחור הזה מהוולט פרקינג ברודיאו דרייב, זה שנעץ בי מבטים. אני פוחדת ליזי, אני לא יודעת מה לעשות ושון נמצא רחוק ממני."

שקט שרר כשהדברים נשארו תלויים באוויר, מצפים לתגובתה של ליז. אן הביטה בה חסרת אונים והמתח ניכר על פניה. לא הייתה זו אן שליז הכירה, אן הבטוחה בעצמה, האסרטיבית.

"מה קרה לך אנני? זה בסך הכל מכתב של מחזר אלמוני. הלוואי שלי היו מעריצים כאלה וחוץ מזה מאיפה את יודעת שזה הבחור מהוולט פרקינג? אני בקושי זוכרת איך הוא נראה. בטח גם הוא שכח אותך אלא אם כן, לא השארת לו טיפ" ליז צחקקה בניסיון להפיג את המתח .

"כן בטח, זה כמו בסרט חיזור קטלני" אן השמיעה נחרת בוז "בעוד כמה ימים אני מתחתנת וזה מה שאני צריכה".

"את יודעת מה, יש לי רעיון. מחר בבוקר אנחנו ניסע לחנות ונראה אם הבחור הזה עוד עובד שם. נדבר איתו, ואם זה הוא, נצנן את התלהבותו. את תראי שזה שום דבר, רק בדיחה קטנה. הוא הרי יודע שאת מתחתנת בקרוב".