המשמעות האמיתית

חלק ראשון

חלק שני

חלק שלישי

חלק רביעי

ליד שולחן המטבח ישבו שריל ופרד בחלוקי הבית, הם היו שקועים בשיחה על כוס קפה. צלחת עוגיות ניצבה בינהם , דמעות ניכרו בעיניה הכהות של שריל שהאדימו. שניהם הפנו את המבט לכיוון אן. שריל פרצה שוב בבכי חרישי.

"אמא מה קרה? בזמן האחרון את בוכה בלי הפסקה. מה קורה אבא?" אמרה אן

"אנני, בואי שבי איתנו, להכין לך משהו?"

"שוקו חם, אבא, תודה. אבל למה אתם לא ישנים?, קרה משהו?"

לא היה זה אופייני בבית משפחת בנקרוט להתכנס באמצע הלילה במטבח. עומס הרגשות וההכנות לקראת החתונה כנראה עשו את שלהם.

"לא, אנני. לא קרה שום דבר, אבל עדיף שנדבר. היינו צריכים לנהל את השיחה הזאת מזמן, לפני שנים ואז, אולי היום היה קל יותר" אמר פרד והכניס את כוס השוקו שהכין למיקרוגל.

אן התיישבה בסמוך לאימה, הניחה את ידה על כתפה מחבקת, תומכת וניסתה לעודד את רוחה בעזרת המגע. לרגע היוצרות התהפכו, אן הפכה למה שכל חייה ההורים היו בשבילה.

"אז מה קורה, אתם מוכנים להסביר לי? זה בגללי? הבנתי שאתם לא רוצים שאני אעזוב את הבית ויהיה לכם קשה. אבל הבטחתי שאבוא כל הזמן, כך שלא תרגישו שאני חסרה"

שריל מחתה את אפה בטישיו שפרד הגיש לה. "זה הרבה יותר מסובך, אן" אמר אביה והגיש לה את השוקו. הוא התיישב למולה מתקשה למצוא את המילים .

"תראי, זה בקשר למכתב שהראית לי הערב" אן הרימה את מבטה לכיוון אביה, רעד קל עבר בגופה ועיניה נפערו בתימהון.

"מה קשור המכתב הזה לבכי של אמא? ולשיחה הזאת שלנו?" אן הרימה מעט את קולה ללא רצונה.

"אנחנו יודעים מי כתב אותו, הבחור שפגשת ליד הסלון של ויולט. קוראים לו אלכס"

"מה?" שאלה אן וקולה נסדק קמעה

"אן, לא קל לי לספר לך את זה, אני לא יודע מאיפה להתחיל..." התחיל אביה להגיד בוחר את המילים כאילו משקלן בזהב.

אן זעה על הכיסא העבירה מבטה בין הוריה.

"אנחנו מכירים את אלכס מהיום שהוא היה בן חמש , את היית אז בת שנה וחצי. באותה תקופה שריל ואני היינו דיי מיואשים, אחרי סדרת טיפולים ארוכה ומתישה. שנים ניסינו להביא ילד לעולם ללא הצלחה, עד שגמלה ההחלטה בליבנו לאמץ."

פרד עצר את שטף דיבורו, מותיר לדברים לחלחל אט אט לתודעה של ביתו האהובה.

דוק של לחלוחית החל מכסה את עיניו.

"אלכס אומץ על ידי משפחה אחרת ואת הגעת אלינו, אחרי שהוריכם הביולוגים נהרגו בתאונת דרכים. לא היו לכם קרובים אחרים."

דמעות עלו בעיניה של אן " אז אני והוא אחים. למה לא אמרתם לי את זה עד עכשיו?" שאלה בלחישה.

"אנני, שנים התלבטנו בנושא ולאחר התייעצות החלטנו שהכי טוב יהיה שנספר לך כשתגיעי לגיל עשרים ואחת, לא צפינו שתתחתני כה מהר. בבקשה תביני אותנו, את כל מה שיש לנו בעולם."

אלומות אור ראשונות החלו להיכנס דרך שלבי העץ של תריס חלון המטבח. מותירות את הנורות הדולקות מיותרות, שלא כמו השאלות. שחר חדש הפציע לעולם, היום הראשון בחייה של משפחת בנקרוט ללא סודות.

סוף