פסח בפתח ומזמן לא כתבתי, ריפרפתי בין כל הבלוגים שאני קורא מידי פעם כתבתי תגובה השארתי אות חיים. אבל בכללי לא היה לי זמן, לפנות את הראש ולכתוב. המחשבות והאנרגיה הופנו לעבודה, למשפחה לבית.
אמא שלי התחילה את סדרת הטיפולים אותה היא צריכה לעבור בביה"ח . אני מסיע אותה לשם מידי יום לטיפול היומי. דוק של מלנכוליה עטף אותי שקרניים של אופטימיות מציצות דרכו כמו מתוך שמיכה שעשויה רשת. האופטימיות, האמונה ומחשבות חיוביות ממשיכות להנחות אותי.
קורה שמתעוררים בבוקר ומרגישים שאין חשק לכלום, כאילו כל האנרגיה נשאבה ממך החוצה והמציאות מכה בך במלוא מערומיה. אני מסתכל מסביב בוחן את סביבתי ומתחיל לשאוב את האנרגיה הדרושה לי, כמו בטרייה נטענת שיונקת את החשמל מהשקע בקיר.
מכוון את עצמי לעשייה, למחשבה יוצרת, שואב כוחות מהשמש שמאירה, מהים שגליו מכים בחוף, נשברים וחוזרים כלעומת שבאו. מביט בציפורים החופשיות שמפזזות להן בשיר, מעופפות מעץ לעץ, מחפשות עוד פירור להשביע רעבונן.
דימויים לא חסרים כדי להשלים את תמונת המצב, השתמשתי לא פעם בתיאורי הרכבת, בדרך המתמשכת, בשביל הסלול שאנחנו עושים בו את דרכנו.וגם אם לא פעם המסלול נראה לנו כמו רכבת הרים שעולה ויורדת, עושה סיבובים עקלתוניים כדי לספק ריגושים. אפשר לקבל מזה עידוד, כך לא משעמם. הגוש הצרוף של הזמן מתחלק לקטעים שניתנים לבחינה, שמאפשרים לעצור בתחנה, להריח את הפרחים.
מלנכוליה זה לא לחם חוקי. אני מעדיף להביט בצד היפה של החיים, בצד המואר. אופטימי נצחי, הרי בכל רע אפשר למצוא את הטוב, והיקום מראה לנו את הדרך, נותן לנו לטעום את מה שאנחנו רוצים ומושכים אלינו. אהבה, שיתוף, אמונה בטוב, התמדה יחד עם חתירה למטרה והשגת החזון שמפעם בקירבנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
