ליל הסדר מתדפק על הדלת, הניקיונות, סידורים והקניות בעיצומן. חלון השגרה עומד להסגר ובמקומו תפתח הדלת של החג. מעבדות לחירות, מהכנות ועבודה מאומצת לאירוח ומנוחת החג.
בדקה ה – 90 עוד מנסים להספיק לעשות עוד דבר אחד או שניים, לדחוס את הזמן והעייפות לקצה גבול היכולת. להכין עוד מנה, עוד עוגה שלא יחסר.
סדר? הבלאגן חוגג, שמחה והמולה, חיבוקים ונשיקות, כל מהלך קריאת ההגדה והברכות, בודקים עם הכל חם, והצלי לא מתייבש בתנור. הילדים מתרוצצים מחפשים את האפיקומן, (אני מחביא), המבוגרים מזרזים את הקריאה, מזייפים בשירה.
זה מוזר, כל שיר בהגדה מתחיל כמו שצריך מבחינת הלחן , כולם מצטרפים , אבל ככל שהוא מתקדם הזיופים מתגברים, ההרמוניה מתפוגגת ובליל קולות לא מובן מתחיל להתערפל בטונים שהולכים וגוועים עד שרק אחד או שניים מהמסובים, נותרים ספק לשיר, ספק להקריא בדואט לא מסונכרן.
זה נכון כמעט לגבי כל השירים למעט אחד מי יודע. שם גם הילדים מצטרפים בגרונות ניחרים והשיר מגיע עד לסיומו בגראנד פינאלה. "אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו שבשמיים ובאאארץ". ויחד איתו גם האוויר בריאות המתרוקנות אוזל.
בארוחה , הכל נראה טעים, אבל כמה אפשר לאכול אחרי כל הברכות. ביצה קשה, וזרוע, סלק, ומרור, חרוסת עם מצה, וחרוסת עם חסה, וחרוסת עם מרור. ואז.... שולחן ערוך ... אוכל.
בסוף, תמיד נתקעים עם יותר מידי אוכל, מקרר עמוס לעייפה, סירים, תבניות וכלי הגשה פזורים בכל מקום, יותר מידי פרחים/אריזות מתנה/יין. מנסים לשכנע את האורחים לקחת קצת אוכל איתם, כי ממילא אין לנו מקום במקרר, ואין מי שיאכל, חבל זה סתם ייזרק, ועוד שלל שכנועים.
ואיך אפשר בלי הפקקים בדרך אל... ובדרך מ... נסיעה במהירות 15 קמ"ש כשהריח של העוף בתנור מתפשט ברכב, מסתלסל לו דרך מעברים סמויים מתא המטען אל תוך תא הנוסעים שמיצי קיבתם מגרגרים. שולחים את המחשבות להתמודד עם הדילמה מתי כבר נוכל לאכול? כולם יגיעו בזמן? וכמה זמן תיקח קריאת ההגדה? "כל המרבה הרי זה משובח" אמרו חז"לנו.
פסח שמח וכשר, בריאות , אושר, שמחה והצלחה והעיקר הרבה אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
