יום שישי, תחילתו הרשמית של החופש הגדול. גם את החזרי השביתה ובחינות הבגרות עברנו. עכשיו מתחיל גם "החופש" שלנו. הילדים ישנים בבוקר, לא צריך להעיר אותם ולהכין להם כריכים לביה"ס. הבוקר מתנהל על מי מנוחות. אומנם לאביב יש עדיין קייטנה, (לא ביום שישי) תוך שבועיים גם זה יעבור.
שום דבר מסעיר לא קורה, זה כמו עונת המלפפונים בכדורגל. אני מאהיל על עיני, עם כף ידי, מנסה לצפות באופק ולא רואה שום דבר חדש.
לפעמים נדמה שגם לאותיות קשה להתחבר למילים, ולהן קשה להתחבר למשפטים שיעוררו עיניין ומשב רוח רענן בכבדות החום ששורר בחוץ.
יום רודף יום , וצריך לדאוג שרמת האנרגיה בבטרייה תעלה. לשבת לחוף הים, עם כוס אייס קפה או בירה קרה, פלטה של אבטיח קר עם קוביות גבינה בולגרית בצד. בהחלט עושים לי את זה, כי מה צריך האדם בסך הכל.
את הדברים הקטנים שמנעימים לנו את החיים, השמחות הקטנות שמפזרות רגעי אושר שמעטרים את היום כמו כוכבים מנצנצים בשמי הלילה.
אני עובר בין הבלוגים החביבים עליי, מזדהה, מתרגש, תומך, מחבק, מחזק במחשבה, לפעמים גם מוסיף תגובה. חלק מהפוסטים מעלים אצלי זיכרונות , חלקם השראה.
קראתי בבלוג של שדות ,שאני מאוד אוהב לקרוא, את השיר שכתב "לגדל זיכרונות" והוא הזכיר לי שיר שכתבתי מזמן ( בשנת 79 ). פתחתי את המגירה, פשפשתי בין ערמות הדפים המצהיבים ומצאתי את השיר. משתף אתכם ברגע קטן אחד.
גלות
פרח קטן נחמד וסגלגל
קרץ ונקטף
הצטרף הוא לצרור
עטוף בעיתון
נזרק היטלטל
וילד חמוד קנה
את הצרור
למים הכניס
באגרטל של זהב
הפרחים שם הושיב
על מפת ארגמן
ופרחנו הקט
הזיל הדמעה
ורצה הוא לשוב
למקומו הישן
שורשיו הן גזרו
מקומו לא יוכר
עד כי יבול
מקומו כך נגזר
באגרטל הזר.
רונן לוי 79
בבלוג זה
בכל הבלוגים
