המשמעות האמיתית

עם דמעה בזווית העין אני צופה בארונות השחורים המונחים על הקרקע בצד הלבנוני. דמעה של כבוד לחללים, דמעה של עצב לזכרם, דמעה של השלמה שזה נגמר.

להיות בן לעם היהודי החי בארצנו זה לא קל, אבל זה ממלא את הלב. אני חש כבוד והערכה על היותי שייך למשפחה הזאת.

החללים בבית על אדמת המולדת, והייתי רוצה רק דבר אחד שייזכר. ציפורן רגלו של חייל ישראלי שווה יותר ממאות חללי אויב, יותר מפושעי מלחמה,רוצחים וטרוריסטים חסרי מצפון.

אם שמחתם וגאוותם, של משוללי ההיגיון וחסרי המוסר בארגוני הטרור, של ההמון הנבער החוגג ברחובות ביירות וגגות הרשות הפלסטינאית, מנהיגיהם וארגוניהם, בשחרור חללים המוני ומספר רוצחים תמורת שני חללי צה"ל שנחטפו, שיחשבו עוד פעם אחת. שיחיו עם הידיעה שזה מקסימום שוויים, עד סוף חייהם הנקלים.

ליבי עם משפחות גולדווסר ורגב, ליבי עם משפחות חללי העם הזה. ליבי בוחר לחיות עם מצפון ומוסר, עם מחויבות לבנינו ולמדינתנו.