המשמעות האמיתית

הזמן חולף מהר, לעיתים אני חושב שמהר מידי. ולא זה לא עוזר כשקמים שעה קודם. ניסיתי, גם שעתיים קודם.

בת המצווה חלפה וערב החגיגה נראה רחוק מאחור. הערב חלף ביעף, היה נהדר. אביב הייתה במיטבה, היא שרה שני שירים (אחד מהם בתור דרשה – השיר של מירי מסיקה באה אליכם) היה נפלא ומרגש. את השיר השני היא שרה באנגלית כשאור ליווה אותה בגיטרה אקוסטית וקולות רקע (James Morrison Broken Strings) בנוסף היא ביצעה ריקוד ג'אז מודרני (Britney Spears Circus).

האירוע זרם, האוכל היה מעולה, והוויסקי זרם כמים.

משתדלים ומתכננים ועובדים על האירוע כל כך הרבה זמן ובהינף יד אחד, כהרף עין האירוע עובר ומשאיר רק זיכרונות להתרפק עליהם. (טוב, גם תקליטור DVD).

לפני האירוע יצאתי למסע שורשים ונופש עם אמא שלי ואחותי. יצאנו לשיט במשך שבועיים ליוון ואיטליה. כל האנרגיות שלי התחדשו. ביקרנו בהרקליון כרתים, קטניה סיציליה, סלרנו איטליה, רומא איטליה, פלרמו סיציליה וסנטוריני יוון. הכל היה מקסים ומרענן, יחד עם השלווה והרוגע שהים משדר, זו הייתה חופשה כמעט מושלמת. אם אישתי והילדים היו מצטרפים לא הייתי יכול לבקש יותר. (ועכשיו יש למה לצפות)

בכל מקרה להפלגה הזו הצטרפו אחים ואחיות של אמא שלי. מסע השורשים התחבר לנופש הכללי, אימי ואחיה נולדו בקטניה, סיציליה. הגענו לקטניה והתחלנו ללכת מהנמל ברגל על פי הזיכרונות של אחיה הגדול של אימי. הגענו לבית בו נולדה אימי וזה היה מאוד מרגש, במיוחד בשביל אמא שלי שזו הייתה הפעם הראשונה שלה באיטליה מאז שעלתה לארץ. הזיכרונות הציפו אותה והיא נזכרה באמא שלה ובכלל.

כמובן שדמעות ובכי של התרגשות היו מעורבים באירוע הזה.

משם המשכנו לשחזר כל מיני תחנות ופינות חיים בקטניה. 2 רחובות מהבית הייתה כנסיה שהם היו הולכים אליה לבקש לחם. הרעש של החיילים הנאצים הצועדים ברחוב הראשי חזר והדהד באוזניהם של דודיי.

חיפשנו קרובי משפחה שידענו שנשארו בקטניה מאז, דוד שלי פגש אותם פעם אחת לפני שנים. באחד הרחובות הגענו לחנות של מרציפנים. סלי פירות יפהפיים עשויים ממרציפן. הסתבר שהחנות שייכת לדודה של אמא שלי (אחות של הסבתא) היא הלכה לעולמה וכיום ילדיה מתפעלים את החנות והייצור של המרציפנים. המפגש היה מרגש, ומיד הבת של הדודה (רוברטה) ביצעה כמה שיחות טלפון והחלו להגיע עוד בני דודים. (אנטוניו ואימו מלה, ופיליפו). החנות הייתה צרה מלהכיל וגלשנו למדרכה ולכביש, זה לא היה מחזה שיגרתי ברחובותיה של קטניה. ההתרגשות הייתה רבה.

כמובן שכל השיחה התנהלה באיטלקית, היה לי קשה לתקשר איתם, אבל הבטחנו להמשיך להיות בקשר דרך הפייסבוק.

זאת הייתה חוויה נהדרת, למדתי על המשפחה והשורשים שלי יותר מאשר בכל חיי. נודע לי שסבי ז"ל היה סוחר בפירות וירקות, בעיקר עגבניות ותפוזים ומשווק את התוצרת לאיטליה. היה בבעלות המשפחה בית אריזה גדול וסבי היה תומך של בניטו מוסוליני. (אחד מדודי שהיה איתנו במסע הזה נקרא בניטו). לאחר עליית הפאשיזם באיטליה והסכם של מוסוליני עם הגרמנים, המשפחה הצטרפה לפרטיזנים. כל הרכוש נלקח מהם, ובשלב מסוים הם נתפסו ונשלחו למחנה ריכוז (לאגר) במרכז איטליה (שם נולד דוד נוסף שלי, ויקטור). באיזושהי דרך הם הצליחו לצאת משם ולחזור לקטניה לבית שבו נולדה אימי. עם סיום המלחמה הם עלו על אוניית מעפילים לישראל והגיעו לחיפה ושם נשארו.

אני יכול להמשיך ולכתוב על כל המקומות בהם ביקרנו במסע הזה, אבל אני יודע שהעיקר הם השורשים. שהגעתי אל המקורות של המשפחה יחד עם אמא שלי. לשאר המקומות אני עוד אחזור עם אשתי והילדים. יום אחד אני אעשה עם ילדיי טיול שורשים כזה, יחבר אותם לזמנים אחרים, יחדד את היותם יהודים אבל בעיקר אנשים, בני אדם.

חזרתי מהמסע ישר לטכס הפתיחה של המכבייה, אביב הופיעה שם והלכנו לראות אותה. היא מאוד נהנתה מהחוויה ומהחזרות לקראת המופע הזה. יצא לה לפגוש את האמנים שהשתתפו בטכס ולדבר עם קובי אפללו. באחד הערבים היא התקשרה אליי נרגשת כולה:

"אבא, איזה זמר אתה מאוד אוהב?" היא שאלה אותי

"השגתי לך חתימה שלו" מכיוון שהיא ידעה שאני אוהב את קולו ואת השירים שלו היא אמרה לו שאני מעריץ שלו ואם הוא יכול להקדיש לאבא שלה חתימה. (התרגשתי מהמחווה הזו, שלה)

בזמן שהייתי בהפלגה, לאור היה צו ראשון, אני חושב שהתרגשתי יותר ממנו. הבן שלי עוד מעט יהיה חייל.  בעוד שנה (פחות חמישה ימים) הוא ילבש מדים. תמיד אהבתי את הצבא, הייתי מהסוג הזה שקוראים להם מורעלים. (השתחררתי ממילואים בדרגת רס"ן) קצין קרבי שרואה רק את טובת המדינה והצבא כנגד עיניו. בתוך ליבי רציתי להאמין שעד שהילדים שלי יגדלו כבר לא נצטרך לחיות על חרבנו, מוקפים באיומים ישירים ועקיפים. (אני חושב שגם ההורים שלנו רצו להאמין בכך) "אני רוצה להבטיח לך ילדה קטנה שלי שזו תהיה המלחמה האחרונה" . הלוואי שהיינו יכולים להבטיח, אבל אנחנו חיים במזרח התיכון וכנראה שלעולם נצטרך לעמוד על המשמר.

בין לבין הבלוג חגג בלוגהולדת 3 . תיעוד של מחשבות, תובנות, יצירה, שירים, חיים של 3 שנים. מסע שעברתי וממשיך לעבור בכל יום שבו זורחת השמש.

סוף חודש יולי, מחר חודש חדש, החודש השני של החופש הגדול, יש לי עוד כמה שנים בהם אוכל לקרוא ליולי אוגוסט החופש הגדול, עד שאביב תסיים את ביה"ס התיכון. אחר כך החופש הגדול יחזור להיות יולי , אוגוסט, קיץ מהביל וחם, עם ים, אבטיח קר וארטיק קרח לימון.   

ביוני , לפני שנתיים פחות 4 ימים. פתחתי את הבלוג. שנתיים עברו וכמיטב הקלישאות הרבה מים זרמו אל הים. ואצלי , מה התרחש בחיים? מה השתנה?

עוד הזדמנות לספירת מלאי, מבט לאחור, סקירה של הדברים שעשיתי, מדידה של המרחק שעברתי. מבט מפרספקטיבה קצרת ימים. הסתכלות על העבר הקרוב. האם עמדתי ביעדים שהצבתי לעצמי? האם שאיפותיי התגשמו? או לפחות חלקן?

הרבה שאלות עומדות על הפרק. לרובן יש לי תשובות, למרות שהתמונה השלמה עדיין לא התבייתה על הפוקוס.

יומן חיים, יומן של יצירה, תיעוד, מחשבות, תובנות. יומן שבקפליו מסתתרים שמחות, תקוות, אכזבות והמון אופטימיות.

אני עובר על הפוסטים שכתבתי ומגלה שאלה בעצם חיי, נזכר בכוונה, במשמעות. לכל מילה יש משקל, אף אחת מהן לא נכתבה בהיסח הדעת. עובר לתגובות, והלב מתרחב. קוראים ומגיבים, המילים מצליחות לגעת, להתחבר (לפחות כך אני מקווה).

לגביי, אני עומד פחות או יותר באותו המקום, עדיין הולך בדרך אל, מנסה למצות גם את הדרך, כי היא החיים עצמם. הזמן לא עוצר, רצוי ליהנות גם מהמסע ולא רק ממה שמחכה לנו כשנגיע למטרה שהצבנו לעצמנו.

55 פוסטים נוספו השנה, כולל זה . בממוצע אחד לשבוע, נכון היו גם שבועות שלא כתבתי. מחוסר זמן או מהיעדר מילים שתתחברנה למשפטים בעלי משמעות ועיניין.

4 בלוגרים הוסיפו אותי לרשימות הצד שלהם, אני מוקיר ומעריך זאת מאוד, באופן אישי.

6 מנויים חדשים הצטרפו אליי השנה ואני שמח על כך ומקווה שהם נהנית מכתיבתי.

5,618 כניסות נוספות , צבר הבלוג בשנה האחרונה.

תודה, לכל המנויים, הקוראים, המגיבים והנכנסים. שתהיה השנה השלישית שבפתח, שנה פורייה, מועילה ומלאת הנאות קטנות ושמחות גדולות.