"איך הוא יודע?" שאלה אן, לרגע מבלי לחשוב.
"חנות שמלות כלה. מדידות...הלוווו"
"טוב, אולי את צודקת, מחר נלך לשם. תודה ליז"
בדרך הביתה, הביטחון חזר אליה והיא החלה לפזם את השיר "אהבה גדולה" של שמיים כחולים. היא נכנסה לבית דרך החנייה וראתה את אביה יושב במטבח, לוגם קפה ומעלעל במגזין החביב עליו.
"היי אנני, רוצה להצטרף אליי לכוס קפה". אמר פרד מבלי להסיר את עיניו מהעיתון.
"היי אבא, בשמחה". כשהביטה בו בדומיה מהכניסה, לרגע היה נדמה לה שהוא מבוגר יותר מכפי שהיה באמת. כאילו השנים קפצו עליו בבת אחת. שערו השחור האפיר והתדלדל, הוא הרכיב את משקפי הקריאה על קצה חוטמו.
אן אהבה אותו בכל ליבה, היא ניגשה מאחוריו, רכנה לעברו וחיבקה אותו, מניחה את ידיה על חזהו, נשענת עם סנטרה על כתפו ומחככת את לחייה בלחיו.
"מה אתה קורא? משהו מעניין" – אמרה ברכות.
"לא משהו מיוחד, הדברים הרגילים"
אן הכינה לעצמה קפה והתיישבה מולו.
"למה יצאת בסערה כזאת לאליזבט?" שאל "קרה משהו שהיה כל כך דחוף?"
"שום דבר מיוחד, משהו קטן הטריד אותי אבל עכשיו הכל בסדר"
"מה הטריד אותך, יפה שלי. את הרי יודעת שבשביל זה אנחנו פה." אמר פרד תוך כדי סגירת החוברת. הוא הוריד את משקפיו והביט בעיניים אוהבות באן.
"הוי אבא, אני יודעת. אבל זאת סתם שטות. קיבלתי היום מכתב ממעריץ אלמוני, חשבתי שזה מאיזה בחור שעובד כוולט פרקינג בסלון של ויולט ברודיאו דרייב. זה קצת הלחיץ אותי וליזי הייתה איתי שם, אז הלכתי אליה. אל תיקח את זה כל כך קשה" אן הוציאה את המכתב והעבירה אותו לאביה.
פרד הרכיב שוב את משקפיו ועיין במכתב "המממ ומי חשבת שכתב את זה?"
"בהתחלה חשבתי שזה שון, אבל הוא אמר שהוא לא שלח לי שום מכתב. אחר כך נזכרתי בבחור הזה שהחנה לנו את המכונית. היה בו משהו שאני לא יכולה להגדיר, משהו מוזר."
"את זוכרת איך הוא נראה?"
"כן, בערך. אני זוכרת שהיה לו שיער בהיר דיי ארוך מאחור,שיצא מתחת לכובע המצחייה שחבש. עניים כחולות בצבע שלי, בעצם הוא היה דיי חתיך"
פרד קימט את מצחו, מבט מזוגג ננסך על עיניו. המחשבות התרוצצו בראשו.
"אבא, אבא על מה אתה חושב?"
"סתם, שום דבר. אז אני מבין שעכשיו הכל בסדר ונרגעת"
"כן אבא, מחר אני אלך לשם עם ליז ואני אבהיר את העניינים. בטח הוא התבלבל וחשב שליז באה למדידות ואני עדיין פנויה."
פרד קם מכיסאו, התקרב לאן ונשק לה למצחה. "טוב מותק, בהצלחה. אני עולה לישון, לילה טוב."
"לילה טוב אבא"
לילה לא שקט עבר על אן. דמותו של הבחור שבה ועלתה למולה, היא הביטה בו מעבר לכביש, ניסתה להסתתר מאחורי אחד מעצי הדקל שהתרוממו לאורך השדרה. היא רק רצתה לפנות אליו בשאלה "למה כתבת את המכתב הזה? הרי אתה יודע שאני בקרוב אהיה אישה נשואה." אם רק תאזור אומץ.
לפתע הבחור הבחין בה, הוא החל לחצות את הכביש, ללכת לכיוונה. הוא הושיט את ידו, כרוצה לאמר לה משהו. אן הסתובבה והחלה לרוץ. מידי פעם הפנתה את מבטה לאחור וראתה אותו רץ בעקבותיה. מסמן לה בידיו שתמתין. היא המשיכה לרוץ ופנתה לכיוון הכביש. חריקת בלמים של מכונית שכמעט פגעה בה ואיימה לדרוס אותה, היה הדבר האחרון שזכרה לפני שהתעוררה בבהלה מהסיוט.
זיעה קרה שטפה אותה. היא קמה מהמיטה, לבשה את החלוק וירדה למטבח. במטרה להכין כוס שוקו חם, שירגיע את רוחה. מוזר,האור במטבח דולק, יכול להיות שההורים לא כיבו את האור. – חשבה לעצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
