המשמעות האמיתית

מזמן לא הייתי פה, אני יודע זה הפך להיות אמירה קצת שחוקה. באמת שרציתי אבל לרוב, הזמן לא איפשר. קרו הרבה דברים מאז שהייתי פה לאחרונה.

עבודה , בעיקר עבודה. מאתגרת , מספקת, מהנה, מתגמלת.

כל פעם מחדש אני מופתע מנכסי הידע שצברתי. יש פתגם אחד שאני מאוד אוהב "צבור חוויות ולא נכסים" . הוא נכון בחלקו ידע וחוויות הם גם נכסים, חלקם גדול יותר מכל נכס מוחשי, אפשר גם לממש אותם, הם נזילים בכל עת. אני עושה בהם שימוש כל הזמן.

הכלים האלה שאנחנו רותמים כדי לבצע את העבודה שלנו, כלים שדורשים ידע וניסיון, כלים שצוברים במהלך השנים וכמעט מבלי משים עוזרים לנו בקבלת החלטות, במתן פתרונות, בהנחלה לדור ההמשך, הם כל כך חיוניים שרק צריך לשלוף אותם, לאתר את מיקומם בנבכי התודעה שלנו ואז הדברים נראים פשוטים יותר.

אני נתקל באנשים שהכלים עומדים לרשותם אבל הם לא משתמשים בהם, אני מנסה לעורר אותם, להדריך, לכוון לעיתים זה גם מצליח.

מספיק עם הרהורי הלב ששורים עליי היום.

התגעגעתי , לכתיבה, לתגובות, לשיתוף, ליומן החיים שהולך ונבנה פה. לתיעוד של קורות הזמן שלי, חלקם של הדברים הולכים לאיבוד, שוקעים בזיכרון ונשכחים מלב. אז עדכון קצר שיכול להיפרש על אינספור עמודים  אבל לא הלאה אתכם בפרטים מיותרים.

השנה שעברה הסתיימה לה בטיול מהנה ללוס אנג'לס, קליפורניה . 12 יום של שכרון חושים, פגישות מרגשות, חזרה למקומות זכורים, ביקור במקומות חדשים. אושר גדול.

2012 נפתחה בעומס עבודה מרענן. לקוחות חדשים, חוזרים וותיקים. עבודה קצרה בחו"ל במרץ (אמסטרדם, הולנד).

והרבה הרצאות והדרכות.

החופש הגדול והקיץ נפתחו עם הרבה תקוות, פרוייקטים חדשים וחדשות מעניינות .

אביב החלה להדריך בקייטנה, טל נסע לחופשה באיה נאפה בין הבגרויות ולפני הגיוס המתקרב בסוף חודש יולי. ואור החל הכנה לבה"ד 1 שם יתחיל את הקורס בסוף חודש יולי יום לפני שטל מתגייס.

אז יש הרבה תכנונים והרבה למה לצפות מחודשי הקיץ הקרובים, נתבל אותם עם חופשה קצרה לטעינת מצברים, כדי שנוכל להמשיך ולצבור חוויות ונכסים.

יושב במשרד המחשבות נודדות לכל מיני כיוונים ברקע של שיר מתוך Buena vista social club בספרדית פורטוגזית מתנגנת. יום הכיפורים מתקרב ושוב מגיע הזמן לחשבון נפש.

מה עשינו השנה? לאן הגענו? גם מהבחינה הפיסית החומרית וגם מבחינה רוחנית וחברתית .  מטבע עם שלושה צדדים, ממש כמו הגביש הקוואזי מחזורי המחומש שזיכה את פרופ' שכטמן בפרס נובל.

השיר מתחלף ל The girl from Ipanima  והמחשבות מוסיפות לזרום לכל הכיוונים מתפרשות בענניות נמוכה כמעט מלנכולית.  חומר, רוח, חברה , שלושה ממדים שמרכיבים את החיים ומייצבים את יסודות האושר. אפשר לסווג כמעט כל אירוע לאחד מהשלושה.

המילים קולחות ומתגלגלות מתחברות למשפטים ומחשבות שזולגות מקצות האצבעות אל המקלדת. מנסות לעשות סדר בזמן שחלף. מתכננות את השנה הבאה, מציבות יעדים ומטרות, בוחנות את ההישגים והתמורות שחלו. בשנה הבאה אני רוצה לעשות דברים יותר משמעותיים, לא רוצה לבזבז את הזמן שעובר ולא עוצר לרגע, למרות שאני מידי פעם עוצר ולו רק כדי להריח את הפרחים שמקשטים ומכניסים צבע לחיי.

שנה עברה עליי על משפחתי, קרוביי, חבריי, מכריי, ארצי, העולם. שנה שהביאה איתה אהבות, מחאות, המצאות, גילויים, טיולים, לימודים. שנה שהתקדמה בכל כך הרבה מעגלים:  חלקם משיקים וחלקם חופפים, חלקם קטנים וחלקם גדולים, חלקם רחוקים וחלקם קרובים.

בשנה הבאה אני רוצה להביט לאחור ולהיות מרוצה, לראות את הדרך שעברתי ולחייך בסיפוק. לכמת את ההתקדמות מבחינה חומרית, להרגיש מסופק מבחינה רוחנית, להיות מעורה מבחינה חברתית.

ועד אז אני רוצה לבקש סליחה, להגיד תודה ולאחל שנה טובה וגמר חתימה טובה.   

כמה שעות לפני ליל הסדר, פסח 2010 . הניקיונות ממש לפני פיניש אחרון , ניחוחות בישול מציפים את הבית, גורמים לקיבה לפצוח בנהמות קטנות של תאוות אוכל. הם גם אלה שאחראים לציפייה לסיים את חלק הקריאה והברכות בהגדה במהירות האפשרית ולהגיע לשולחן עורך.

הימים האחרונים עברו בניקיונות גם במקומות שלא ידעתי שהם קיימים, הם כללו ארונות, תריסים וחלונות וגם מתחת למיטות. אומרים שאם נישאר פירור אחד קטן של חמץ זה בטל בשישים, נכון?

זה מזכיר לי איזה סיפור ששמעתי לא מזמן מאחד מחבריי. אל תיקחו אותו בתור דוגמא, למרות שהחבר הזה חזר בתשובה והתחזק.

בעיירה קטנה באירופה, החיים היו קשים, זה היה בזמנים שהפרנסה לא הייתה שרוייה. המים לא זרמו בבתים, מזג האוויר החורפי היה קשה, שלג כיסה את הרחובות הצרים, והחימום היחידי היה האח שבער בפינה. בעיירה חיה קהילה יהודית לא קטנה שניסתה להשתלב בחיי העיירה יחד עם שמירת המסורת היהודית, חוקי הכשרות, התפילות וחיי קהילה פעילים.

בין תושבי העיירה חיו זוג אברכים עניים, שכל מזונם היה סיר מרק ירקות בכל יום. האברך היה רזה מאוד ובגדיו תלויים עליו, גדולים מכפי מידתו. כל יום היה יוצא האברך מביתו לומד את תורתו, ובחזרה הביתה בערבו של יום, מסייע לאישתו ומביא סיר מים כדי שתוכל להכין את ארוחתם. כך היה נוהג להרים את סיר המים על כתפו ולצעוד בסימטאות העיירה עד לביתו.

באחד הימים בהם צעד באחת הסימטאות, עבר ליד חנותו של הקצב המקומי. הקצב נהג לתלות את נתחי הבשר על ווים גדולים בפתח חנותו. ובאותו היום חתיכה מהבשר הטרף נפלה לתוך סיר המים. אישתו הוסיפה לסיר ירקות וחלטה אותו על האש בטרם ראתה את חתיכת הבשר. לאחר שגילו את חתיכת הבשר במרק, חרדו האברך ואישתו. רץ האברך לבית הרב לספר לו את הבעייה.

"כבוד הרב" פתח האברך "בעוברי עם סיר המרק ליד חנותו של הקצב נפלה חתיכה של בשר לתוך הסיר"  

שאל הרב "מה גודל הסיר?"

ענה האברך "גדול מאוד"

והוסיף הרב "מה גודל החתיכה?"

"קטנה, כבוד הרב." ענה האברך.

"אם כך זה בטל בשישים ואתם יכולים לאכול את המרק." פסק הרב.

עברו הימים, ולאחר כמה חודשים פגש הרב את האברך. והנה הוא מדושן, עב בשר, ממלא את בגדיו במשמניו. שאל הרב "אני רואה שהוטב מצבך? במה התברכת לפרנסתך?"

ענה האברך " לא, כבוד הרב מאז שפגשתי אותך בפעם האחרונה, אישתי כל יום הוסיפה לסיר, בטל בשישים"

כמו שאמרתי אל תיקחו את הסיפור הזה בתור דוגמא.

פסח אחד החגים החביבים עליי, לאו דווקא בגלל המצות, למרות שמצה עם שוקולד למריחה מעולה, היא פיתוי שקשה לסרב לו. כמו גם מצה טבולה בחלב, ספוגה בביצה, מטוגנת בחמאה ומוגשת לצלחת עם רסיסי סוכר קורצים. אולי זה בגלל זיכרונות הילדות, האווירה השורה על הכבישים, ההכנות הפעלתניות והנקיונות, המפגשים המשפחתיים. כל מה שאנו נוטים אחר כך לקטר עליו במפגשים החברתיים או בעבודה.

בואו נהיה רגע אחד אמיתיים, זה כיף, אבל קשה לנו להודות בזה. אלה החיים עצמם, כל מה שיש בהם. תענוגות קטנים שאם נצרף אותם ביחד, הם ירכיבו את הצדדים היפים של החיים שלנו.

החיים שלנו מורכבים מאוסף פרטים, רגעים. כל רגע וכל סצינה בפני עצמה היא החיים עצמם. אין משהו אחר. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב ולחוות את הרגע, להפיק את המקסימום מכל מפגש ואירוע ולא לחכות למשהו שיגיע, לאיזו משמעות עלומה. אנחנו חיים את החיים עכשיו ונהנים מכל מה שיש לעולם הזה להציע. וזה כיף.

ניחוחות האוכל מגיעים אליי בגלים ולמרות שהבטחתי אני חושב שבחג הזה אני לא אתחיל בדיאטה. זה לא הזמן.