המשמעות האמיתית

מחציתו של יולי עברה, החופש הגדול בעיצומו ותחושה בלתי מוסברת מתחילה לפעפע בעורקיי. זורמת לאט לאט במעלה חוט השדרה מגיעה להכרה. לא לוקח לי זמן רב להפנים את המסר. חופשה, אני זקוק לחופשה.

מיד צפים בי תמונות מהחופשות האחרונות, מסע השורשים בקיץ שעבר שעשה לי כל כך טוב. יגיע היום בו אני אכתוב עליו. על התחושות , המראות והחוויות. יום יבוא ואני אחזור עליו עם הילדים שלי.

אבל בנתיים אני עסוק בציפייה לחופשה הבאה, חופשה קצרה עם הילדים שמחכים בקוצר רוח לנסוע, ולבלות. אור לפני הגיוס, טל ואביב לפני שנת הלימודים הבאה.

יש משהו בחופש שרק המחשבה עליו גורמת לך להיות יותר רגוע, לקבל את מעמסת היום יום באהבה וכל זאת בידיעה שבקרוב תוכל להתנתק מעט, תוכל לאפשר למחשבות ולטירדות להמתין בסבלנות עד שתחזור. איזה כיף.

בנתיים העבודה ממשיכה בקצב שלה ואני שואל את עצמי כל יום, מה עשיתי היום כדי לקדם אותה. שאלה חשובה, ללא ספק. יכול להיות שאני יתחיל לעדכן מידי יום את הפעולות שעשיתי באותו היום על מנת שזה ידרבן אותי לעשייה. כשיש עבודה והכל מתנהל על מי מנוחות, קל להיכנס לשאננות, וזו רעה חולה של כל עסק.

אסור לתת לעצמנו הנחות, תמיד צריך להסתכל קדימה. לייעול וחיסכון בהוצאות יש גבול, לצד של ההכנסות, אין שום גבול. תמיד צריך לשאוף להגדיל את כמות העבודה אותה אנחנו משקיעים על מנת שנוכל לראות את הגידול בהכנסות.

אור ממתין לגיוס, זה יקרה בנובמבר. עד אז הוא עובד בתור מלצר באחד מבתי המלון. הוא מתכנן לנסוע עם חברים עוד לפני הגיוס להופעה של U2   באתונה. חוויה לכל החיים.

טל מעביר את הזמן במחומש אינסופי של חדר הכושר, ניגון בגיטרה, משחקי מחשב/סוני, חברים ושינה.

אביב נסעה היום לאילת עם משפחה של חברתה סיוון, הם נסעו למלון רויאל ביץ ומתכוננות לבלות ולהינות. היא מחכה כבר לחופשה המשפחתית.

עינת עובדת כרגיל שעות אינסופיות, בשבועיים האחרונים באופן נדיר יצא לנו להיפגש בצהריים כשהיא העבירה סדנאות במסגרת העבודה שלה באחד מבתי המלון בהם אני עובד. זה היה מרענן ונחמד.

סנו מתאושש לאיטו מניתוח פריצת הדיסק אותו עבר, כן אני יודע, ראיתי את סימני התמיהה על פניכם, גם לכלבים יש פריצת דיסק. זה לחץ לו על עמוד השידרה ושיתק את שתי רגליו האחוריות. אחרי הניתוח הוא מסוגל לעמוד על רגליו, הוא לא סובל מכאבים, והוא הולך תוך כדי גרירה אקראית של אחת מהרגליים או שתיהן מידי פעם. וכן זה עולה הרבה כסף. אבל כמו לבן משפחה לא היתה שום התלבטות מלבד הניתוח והטיפול שבא בעיקבותיו.

יכול להיות ששכחתי עוד כמה דברים בדרך מהעידכון האחרון. אבל אני שוקל ברצינות להתמיד בעידכונים היומיים, העיסקיים. כברת דרך ארוכה עברתי מאז שהחלטתי לפנות לדרך הזו. אפשר לראות אותה פרוסה לאורך השנים האחרונות בהן צעדתי בה. ואני ממשיך לצעוד כשבאמתחתי אותן מילים שמלוות אותי לכל אשר אפנה: התמדה, סבלנות, אמונה, אהבה, שמחה, שפע והצלחה.

הזמן חולף מהר, לעיתים אני חושב שמהר מידי. ולא זה לא עוזר כשקמים שעה קודם. ניסיתי, גם שעתיים קודם.

בת המצווה חלפה וערב החגיגה נראה רחוק מאחור. הערב חלף ביעף, היה נהדר. אביב הייתה במיטבה, היא שרה שני שירים (אחד מהם בתור דרשה – השיר של מירי מסיקה באה אליכם) היה נפלא ומרגש. את השיר השני היא שרה באנגלית כשאור ליווה אותה בגיטרה אקוסטית וקולות רקע (James Morrison Broken Strings) בנוסף היא ביצעה ריקוד ג'אז מודרני (Britney Spears Circus).

האירוע זרם, האוכל היה מעולה, והוויסקי זרם כמים.

משתדלים ומתכננים ועובדים על האירוע כל כך הרבה זמן ובהינף יד אחד, כהרף עין האירוע עובר ומשאיר רק זיכרונות להתרפק עליהם. (טוב, גם תקליטור DVD).

לפני האירוע יצאתי למסע שורשים ונופש עם אמא שלי ואחותי. יצאנו לשיט במשך שבועיים ליוון ואיטליה. כל האנרגיות שלי התחדשו. ביקרנו בהרקליון כרתים, קטניה סיציליה, סלרנו איטליה, רומא איטליה, פלרמו סיציליה וסנטוריני יוון. הכל היה מקסים ומרענן, יחד עם השלווה והרוגע שהים משדר, זו הייתה חופשה כמעט מושלמת. אם אישתי והילדים היו מצטרפים לא הייתי יכול לבקש יותר. (ועכשיו יש למה לצפות)

בכל מקרה להפלגה הזו הצטרפו אחים ואחיות של אמא שלי. מסע השורשים התחבר לנופש הכללי, אימי ואחיה נולדו בקטניה, סיציליה. הגענו לקטניה והתחלנו ללכת מהנמל ברגל על פי הזיכרונות של אחיה הגדול של אימי. הגענו לבית בו נולדה אימי וזה היה מאוד מרגש, במיוחד בשביל אמא שלי שזו הייתה הפעם הראשונה שלה באיטליה מאז שעלתה לארץ. הזיכרונות הציפו אותה והיא נזכרה באמא שלה ובכלל.

כמובן שדמעות ובכי של התרגשות היו מעורבים באירוע הזה.

משם המשכנו לשחזר כל מיני תחנות ופינות חיים בקטניה. 2 רחובות מהבית הייתה כנסיה שהם היו הולכים אליה לבקש לחם. הרעש של החיילים הנאצים הצועדים ברחוב הראשי חזר והדהד באוזניהם של דודיי.

חיפשנו קרובי משפחה שידענו שנשארו בקטניה מאז, דוד שלי פגש אותם פעם אחת לפני שנים. באחד הרחובות הגענו לחנות של מרציפנים. סלי פירות יפהפיים עשויים ממרציפן. הסתבר שהחנות שייכת לדודה של אמא שלי (אחות של הסבתא) היא הלכה לעולמה וכיום ילדיה מתפעלים את החנות והייצור של המרציפנים. המפגש היה מרגש, ומיד הבת של הדודה (רוברטה) ביצעה כמה שיחות טלפון והחלו להגיע עוד בני דודים. (אנטוניו ואימו מלה, ופיליפו). החנות הייתה צרה מלהכיל וגלשנו למדרכה ולכביש, זה לא היה מחזה שיגרתי ברחובותיה של קטניה. ההתרגשות הייתה רבה.

כמובן שכל השיחה התנהלה באיטלקית, היה לי קשה לתקשר איתם, אבל הבטחנו להמשיך להיות בקשר דרך הפייסבוק.

זאת הייתה חוויה נהדרת, למדתי על המשפחה והשורשים שלי יותר מאשר בכל חיי. נודע לי שסבי ז"ל היה סוחר בפירות וירקות, בעיקר עגבניות ותפוזים ומשווק את התוצרת לאיטליה. היה בבעלות המשפחה בית אריזה גדול וסבי היה תומך של בניטו מוסוליני. (אחד מדודי שהיה איתנו במסע הזה נקרא בניטו). לאחר עליית הפאשיזם באיטליה והסכם של מוסוליני עם הגרמנים, המשפחה הצטרפה לפרטיזנים. כל הרכוש נלקח מהם, ובשלב מסוים הם נתפסו ונשלחו למחנה ריכוז (לאגר) במרכז איטליה (שם נולד דוד נוסף שלי, ויקטור). באיזושהי דרך הם הצליחו לצאת משם ולחזור לקטניה לבית שבו נולדה אימי. עם סיום המלחמה הם עלו על אוניית מעפילים לישראל והגיעו לחיפה ושם נשארו.

אני יכול להמשיך ולכתוב על כל המקומות בהם ביקרנו במסע הזה, אבל אני יודע שהעיקר הם השורשים. שהגעתי אל המקורות של המשפחה יחד עם אמא שלי. לשאר המקומות אני עוד אחזור עם אשתי והילדים. יום אחד אני אעשה עם ילדיי טיול שורשים כזה, יחבר אותם לזמנים אחרים, יחדד את היותם יהודים אבל בעיקר אנשים, בני אדם.

חזרתי מהמסע ישר לטכס הפתיחה של המכבייה, אביב הופיעה שם והלכנו לראות אותה. היא מאוד נהנתה מהחוויה ומהחזרות לקראת המופע הזה. יצא לה לפגוש את האמנים שהשתתפו בטכס ולדבר עם קובי אפללו. באחד הערבים היא התקשרה אליי נרגשת כולה:

"אבא, איזה זמר אתה מאוד אוהב?" היא שאלה אותי

"השגתי לך חתימה שלו" מכיוון שהיא ידעה שאני אוהב את קולו ואת השירים שלו היא אמרה לו שאני מעריץ שלו ואם הוא יכול להקדיש לאבא שלה חתימה. (התרגשתי מהמחווה הזו, שלה)

בזמן שהייתי בהפלגה, לאור היה צו ראשון, אני חושב שהתרגשתי יותר ממנו. הבן שלי עוד מעט יהיה חייל.  בעוד שנה (פחות חמישה ימים) הוא ילבש מדים. תמיד אהבתי את הצבא, הייתי מהסוג הזה שקוראים להם מורעלים. (השתחררתי ממילואים בדרגת רס"ן) קצין קרבי שרואה רק את טובת המדינה והצבא כנגד עיניו. בתוך ליבי רציתי להאמין שעד שהילדים שלי יגדלו כבר לא נצטרך לחיות על חרבנו, מוקפים באיומים ישירים ועקיפים. (אני חושב שגם ההורים שלנו רצו להאמין בכך) "אני רוצה להבטיח לך ילדה קטנה שלי שזו תהיה המלחמה האחרונה" . הלוואי שהיינו יכולים להבטיח, אבל אנחנו חיים במזרח התיכון וכנראה שלעולם נצטרך לעמוד על המשמר.

בין לבין הבלוג חגג בלוגהולדת 3 . תיעוד של מחשבות, תובנות, יצירה, שירים, חיים של 3 שנים. מסע שעברתי וממשיך לעבור בכל יום שבו זורחת השמש.

סוף חודש יולי, מחר חודש חדש, החודש השני של החופש הגדול, יש לי עוד כמה שנים בהם אוכל לקרוא ליולי אוגוסט החופש הגדול, עד שאביב תסיים את ביה"ס התיכון. אחר כך החופש הגדול יחזור להיות יולי , אוגוסט, קיץ מהביל וחם, עם ים, אבטיח קר וארטיק קרח לימון.   

הכל התחיל כשבטלפון צלצל ואחד מהחברים שלי היה מאחורי הקול שבקע מהמכשיר.

"רוני (כך הוא מכיר וזוכר אותי מימים אחרים, צעירים, שעברו) מה נשמע? זה ש. נ. , אני קופץ לאזור שלך להכניס את הרכב למוסך, יש לך זמן לקפה"

שמחתי לקבל את השיחה הזאת, לצאת קצת מהשיגרה המשרדית שאיימה על כל חלקה טובה משפיותי , קרש הצלה מים הניירות הסוגר עליי.

"אשמח שתבוא." מיד יישרתי קצת את ערימות הניירת שהיו על השולחן, העברתי חלק מהם לחדר השני, וחיכיתי.

ש.נ. הוא חבר ותיק , כבר 20 שנים שאנחנו שומרים על קשר מידיי פעם, מאז שחזרנו לארץ מארה"ב. הוא חזר כחצי שנה לפניי. שמחתי שהחליט לבקר, עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהתראינו.

הוא הגיע, ומיד הזמן שעבר נשכח כאילו לא היה. חזרנו ברגע להיות אותם חברים שהיינו אז, לפני 20 שנה. זה מדהים התהליך הזה, מפליא אותי כל פעם מחדש. הזמן שלא התראינו לא שינה דבר.

אחרי התעדכנות מהירה במצב הילדים, הגילים שלהם. בירור לגבי הנשים , עיסוקיהן ושלומן. הטלפון שלו צלצל, באחד מאותם רינגטונים עדכניים שיוצאים חדשות לבקרים.

"אתה יודע מי זה?" שאל שאלה רטורית ומיד שיתף אותי "זה ש.א."  

"מה אתה אומר, לא ראיתי אותו כבר למעלה מ 6 שנים וגם זה לרגעים ספורים. למעשה זה היה בברית של הבן שלך" - עניתי.

"אמרתי לו שאני קופץ אליך ואם יש לו זמן שיבוא. כבר הרבה זמן אנחנו אומרים שצריכים לעשות מפגש וזה לא יוצא. הוא הצליח למצוא סידור ולפנות זמן הוא כבר מגיע." אמר ש.נ.

ככה מצאנו את עצמנו יושבים בארומה באזור, בסמוך למשרד שלי. 3 חברים שבילו תקופה (שנתיים) יחד בחו"ל. ושוב לזמן שעבר מאז לא הייתה שום משמעות. הדבר היחיד שהשתנה הוא גוון השיער שלנו שהחל להשתנות וגם נסיגתו במקרה של ש.א. , כמה קמטים נוספו לפנים הצעירות שהיו אז חלקות וזהו.

זיכרונות הם דבר חלקלק, אנחנו נוטים לזכור את הדברים הטובים שקרו לנו, החוויות המעצבות. זה היה מעין חשבון נפש קטן. מה היינו? לאן הגענו? מה היה קורה לו נשארנו?

שעתיים של שיחה שהחזירו אותי לאחור, מתגעגע, שמח. שעתיים שהביאו אותי להעריך את הדרך שעברתי, אז, ועד היום. להסתכל בפרספקטיבה על ההחלטות שקיבלתי. נהניתי אז ואני נהינה ומאושר עכשיו.

המפגש הזה התחיל אצלי גל של נוסטלגיה וגעגוע, מסע של הסתכלות על הדרך והזמן שעבר. לעיתים נדמה לנו שהחיים עוברים לידינו, מהר מידי, ואנחנו לא חווים אותם במלואם. הסתכלות על החיים מפרספקטיבה של זמן גורמת לנו להבין שכל מה שעברנו הם החיים עצמם וצריך לנצל כל רגע שעובר עד תום.

לרגע חזרנו לשבת שם, באחד מבתי הקפה או הדיינרים שהיינו נוהגים לפקוד.

קבענו להיפגש שוב בקרוב, לרענן את הקשרים שהיו בינינו. מקווה שזה לא ייקח עוד כמה שנים.