המשמעות האמיתית

קריאת ספרים זו התמכרות מהסוג הטוב. מלבד כל היתרונות הברורים והישירים של הקריאה כמו העשרת השפה והלשון, העשרת והעמקת הידע, פיתוח הדמיון, היכרות עם מחוזות אחרים, העשרת העולם הרוחני והתרבותי שלנו. יש בקריאה אפשרות של מסע בזמן, הפלגה למקומות וזמנים אחרים. לפעמים לעבר, לפעמים לעתיד. לפעמים נאחזים במציאות ולפעמים קיימים רק בדמיון הכותב והקוראים.

הספרים מתחלקים לשניים: ספרים שמתאימים בהגדרתם לספרי טיסה – ספרים שקריאתם קלה ושוטפת ואין הם משאירים משקע אחרי קריאתם. הם יכולים להיות ספרים נהדרים, כתובים היטב, מפליגים בשיאי הדמיון, מותחים, מסקרנים, מרגשים אבל עדיין סיפריי טיסה.

לסוג השני משתייכים ספרים שמשקיעים משקע, שמעוררים עניין גם אחרי קריאתם. שזמן רב אחרי שאתה קורא אותם אתה עדיין חושב על תוכנם. לפעמים משפט אחד מתוך ספר עושה את העבודה והופך אותו למשהו אחר, לספר מהסוג השני.

קשה להכליל אבל כשנתקלים בספר מהסוג השני, יודעים. מידי פעם אני נתקל בספר כזה, קורה שהוא קשה ולא זורם. קורה שאני צריך לנוח כל כמה עמודים, כדי לתת לרעיון הכתוב לשקוע. כדי לעכל או להתענג על הכתוב, כדי למשוך את הקריאה על פני יותר זמן, כדי שלא ייגמר.

בזמן האחרון אני מקדיש את זמני הפנוי לקריאה של ספר כזה, ספר מהסוג השני. אני יודע שזה לא בדיוק הלחם האחיד וגם לא הפרוס אבל זה בהחלט חמאה משובחת.

חלום סקיפיו של איאן פירס, ספר נהדר. קורטוב של פילוסופיה משולב בהיסטוריה פרוס על גבי שלוש תקופות שונות באזור מסויים בפרובאנס. תקופת שקיעתה של האימפריה הרומית, תקופת המגפה השחורה ותקופת מלחמת העולם השנייה. שילוב של תעלומה וחקר היסטורי, אהבה חלקה אפלטונית וחלקה מתממשת,בגידה, רצח והתאבדות, יחסי פגאניות, נצרות ויהדות. אנטישמיות וכיבוד היהדות. והכול כרוך אחד בשני, סבוך ופתלתל עלילה בתוך עלילה, מסמך בתוך מסמך.

פגישה אקראית עם פיקאסו, ציטוטים מתוך קיקרו, פילוסופיה ניאו אפלטונית, חשמנים, הגמונים ואפיפיורים, וגם רב אחד גדול בתורה  "מומחה ברפואה, באסטרונומיה, בפילוסופיה, בלוגיקה, בשפות, בקי בכל סוגי הידע הקדום, של עמך ושל עמים אחרים, מתמצא במתמטיקה ובאופטיקה וגם בתיאולוגיה" – הרלב"ג רבי לוי בן גרשום. שלושה גברים בני זמנים שונים מנליוס היפומאנס,(נפטר ב 486 לערך) אוליבייה דה נואיין ( נולד ב 1322 ) וז'וליין ברנב ( נפטר ב – 18/08/1943 ), וארבע נשים, סופיה (הקדושה) ביתו של אנאקסיוס, רבקה העוזרת בביתו של הרלב"ג, איזבל דה פרז'וס וג'ולייה ברונסן היהודייה. 

וציטוט אחד נוסף מהספר, שגורם קצת לחשוב:

"ברגע האהבה, כשאנו בורחים מעצמנו ומתאחדים עם האהוב, אנו מקבלים רמז להנאות שנחווה כשהנפש תחזור ותתלכד עם האלוהי"

הקור שהגיע אלינו בימים האחרונים מתחיל להתפוגג. המחשבות מתחילות להפשיר ומנסות למצוא את הדרך להאיץ. יושב במשרד אחרי שבוע עמוס, שבוע של ריצה ממקום למקום, טיפול במגוון נושאים והתחלה של ניסיונות חדשים.

השבועיים הבאים לא מסמנים הקלה בעומס או בהתרוצצות. לפעמים זה טוב, זה משאיר פחות זמן לחשוב. הזמן עובר רק פעם אחת, עוד לא מצאתי את הדרך לחלק אותו לכמה רבדים כך שאוכל לעשות יותר דברים במקביל. ** צלמית של סמיילי מחייך ומניח את ידו על הסנטר**

אני לא נוטה להעביר ביקורת עד שאני לא יודע את המצב לאשורו ועמדתי במו רגליי בנעליי המבוקר אבל המצב הופך להיות בלתי נסבל מיום ליום. יחד עם אהבתי הרבה למדינה והבנתי שלכל דבר יש מחיר, אני חושב גם שצריך לשים גבולות.

המדינה והשלטון צריכים לשים בראש מעייניהם את התושבים. להקל על החיים, בכל המובנים. לספק ביטחון ואיכות חיים, מכאן נובע הכל.

אי אפשר לתת לאזור שלם ואני מתכוון במיוחד לתושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, לספוג כל כך הרבה. ללא מתן אלטרנטיבות שפויות של מיגון, חינוך, שירותי בריאות, תשתיות וביטחון כדי לקיים חיים נורמליים. לא מעניין אותי שום תירוצים. צריך לקבל החלטות ולעשות מעשה. גם על חשבון הרזרבות הכלכליות, הגדלת הגירעון (שאני לא בטוח שצריך) אפשר למצוא את התקציבים לכך.

למדינות יש נטייה להמאיס ולהרע את חיי תושביהן במחשבה שזה יועיל בטווח הארוך. צריכים להכניס טוב טוב לראש – זה לא נכון.

לטמון את הראש בחול לא יביא לפיתרון הבעיה זה רק יעודד את הקשר בין ההון לשלטון. יגביר את התלות של השכבות החלשות/נזקקות/מפוחדות בנותני החסדים.

צריך לאסור תרומה של אנשים פרטיים מזוהים שמשתמשים בזה להאדרת שמם ומנכסים את התרומות לקמפיין פוליטי. לתרום זה טוב וחיובי, נפלא זה בעילום שם.

אי מיגון בתים ונקיטה בשיטת החיסולים לא יפתרו את בעיית הטילים. הם רק יחזקו אותה הן כנקמה והן כעידוד ממראה חוסר האונים של התושבים המפוחדים.

בירוקרטיה לא תביא מזור למצב התעסוקה היא רק תגדיל את הניירת, העמלות, הריצות ובזבוז הזמן.

הקטנת מספר מקומות החנייה לא תביא למיעוט רכישת כלי רכב פרטיים. היא רק תגדיל את העומס בכבישים של מכוניות שיסתובבו לחפש חנייה.

קנסות חנייה לא ירתיעו אף אחד הם רק יוסיפו ללחץ הבירוקרטי ולעומס במחלקות הגבייה.

התעלמות משכר המורים והמרצים ועמידה מול שביתות מתמשכות במטרה למתן את דרישותיהם לא ייפתרו את הבעיה הם רק ידחו מעט את השביתה הבאה, יורידו את רמת החינוך בעוד כמה נקודות בשל חוסר מוטיבציה.

איסור גורף לעישון במקומות ציבוריים לא יועיל להפחתה במספר מחלות הנשימה הוא רק יפגע בבעלי העסקים ובמבלים. (ואני נגד עישון).

הגבלת מהירות בכבישים על ידי הצבת מכמונות מהירות ואקדחי לייזר לא יורידו את מספר התאונות הן רק יבזבזו יותר משאבים (שוטרים, מצלמות, עזרים) על הגורם הלא נכון.

קצת שחרור קיטור שהצטבר בסופו של שבוע עמוס וקר. איזה כיף שקצת מפשיר אני כבר מחכה להליכה על חוף הים בשבת.

באמצע ישיבה על יוזמה חדשה, יושב במשרד. הניירות, שבדרך כלל, פזורים סביב. חלקם סגירה של השנה החולפת,  חלקם שאריות דו"חות שעדיין צריכים עיבוד והתייחסות. נערמים בצד השולחן זה על גבי זה. מולי יושב שותף ליוזמה הבאה. מדברים על התוכניות העתידיות ואופן הביצוע.

מפרט את הפעילות הנוכחית. מציג נתוני ביצוע ממוצעים. ואז בבת אחת מתגנבות מחשבות אחרות לראשי. כמו נפילת אסימון לירכתי הראש, נדלקת נורה מעליו. לא, זו לא הנורה שמסמלת בואו של רעיון גדול או פתרון לבעיה מורכבת.

הישיבה נמשכת, אני ממוקד בבן שיחי. מציג עוד נתונים אבל המחשבות האחרות לא מרפות.

האם הדרך בה אני הולך נכונה?

האם הייתי יכול לעשות דברים אחרת?

מה המטרות שלי בחיים?

מה הייעוד שלי, מהי הדרך הנכונה?

לאן הגעתי בשלוש השנים האחרונות, ואיך ממשיכים מכאן בדרך פורצת מסגרות?

אני יודע ששוב אני צריך לעשות שינוי כיוון, שינוי דרך חשיבה, שינוי דרכי פעולה. הלב פועם בחוזקה, כמחסיר פעימה מידי פעם, כמו בנסיעה ברכבת הרים.

מחכה להארה, לרעיון שיגיע, להתווית הדרך בה אני צריך ללכת. לנורה הנכונה שתידלק מעל לראשי. אני מביט לאחור על כל הדרכים שפרצתי וסללתי, מסתכל קדימה על השטח שנמצא לפניי. מנסה לראות את המשכו של הנתיב שצריך ללכת בו. מחפש את נקודת העניין הבאה, את הפריצה המשמעותית קדימה.

כל כך הרבה תוכניות וניסיונות, כל כך הרבה זמן שעבר.

האופטימיות והאמונה ביכולות,  המודעות וההכרה מפעמות במחשבתי. לא נותנות מנוח, מושכות אותי לכיוונים מנוגדים. מחוללות סערה ריגשית.

האם הן משפיעות על הלך הדרכים?

האם הן מובילות לסטטוס קוו?

השאלות ממשיכות לצוץ בראשי, יוצאות ונתלות באוויר, נותרות ללא מענה. ללא נורה שתאיר את הדרך.

אני יודע שזה רק בשוליים, אבל תמיד הסדקים שמופיעים בשוליים, נוטים להתרחב ולמוטט גם את ההגנות הטובות ביותר.

והשבוע אני לוקח איתי את האמונה, הביטחון בדרך, העשייה, ההתמקדות, הרצון והאופטימיות כצידה לדרך.