המשמעות האמיתית

חלק ראשון

חלק שני

חלק שלישי

חלק רביעי

ליד שולחן המטבח ישבו שריל ופרד בחלוקי הבית, הם היו שקועים בשיחה על כוס קפה. צלחת עוגיות ניצבה בינהם , דמעות ניכרו בעיניה הכהות של שריל שהאדימו. שניהם הפנו את המבט לכיוון אן. שריל פרצה שוב בבכי חרישי.

"אמא מה קרה? בזמן האחרון את בוכה בלי הפסקה. מה קורה אבא?" אמרה אן

"אנני, בואי שבי איתנו, להכין לך משהו?"

"שוקו חם, אבא, תודה. אבל למה אתם לא ישנים?, קרה משהו?"

לא היה זה אופייני בבית משפחת בנקרוט להתכנס באמצע הלילה במטבח. עומס הרגשות וההכנות לקראת החתונה כנראה עשו את שלהם.

"לא, אנני. לא קרה שום דבר, אבל עדיף שנדבר. היינו צריכים לנהל את השיחה הזאת מזמן, לפני שנים ואז, אולי היום היה קל יותר" אמר פרד והכניס את כוס השוקו שהכין למיקרוגל.

אן התיישבה בסמוך לאימה, הניחה את ידה על כתפה מחבקת, תומכת וניסתה לעודד את רוחה בעזרת המגע. לרגע היוצרות התהפכו, אן הפכה למה שכל חייה ההורים היו בשבילה.

"אז מה קורה, אתם מוכנים להסביר לי? זה בגללי? הבנתי שאתם לא רוצים שאני אעזוב את הבית ויהיה לכם קשה. אבל הבטחתי שאבוא כל הזמן, כך שלא תרגישו שאני חסרה"

שריל מחתה את אפה בטישיו שפרד הגיש לה. "זה הרבה יותר מסובך, אן" אמר אביה והגיש לה את השוקו. הוא התיישב למולה מתקשה למצוא את המילים .

"תראי, זה בקשר למכתב שהראית לי הערב" אן הרימה את מבטה לכיוון אביה, רעד קל עבר בגופה ועיניה נפערו בתימהון.

"מה קשור המכתב הזה לבכי של אמא? ולשיחה הזאת שלנו?" אן הרימה מעט את קולה ללא רצונה.

"אנחנו יודעים מי כתב אותו, הבחור שפגשת ליד הסלון של ויולט. קוראים לו אלכס"

"מה?" שאלה אן וקולה נסדק קמעה

"אן, לא קל לי לספר לך את זה, אני לא יודע מאיפה להתחיל..." התחיל אביה להגיד בוחר את המילים כאילו משקלן בזהב.

אן זעה על הכיסא העבירה מבטה בין הוריה.

"אנחנו מכירים את אלכס מהיום שהוא היה בן חמש , את היית אז בת שנה וחצי. באותה תקופה שריל ואני היינו דיי מיואשים, אחרי סדרת טיפולים ארוכה ומתישה. שנים ניסינו להביא ילד לעולם ללא הצלחה, עד שגמלה ההחלטה בליבנו לאמץ."

פרד עצר את שטף דיבורו, מותיר לדברים לחלחל אט אט לתודעה של ביתו האהובה.

דוק של לחלוחית החל מכסה את עיניו.

"אלכס אומץ על ידי משפחה אחרת ואת הגעת אלינו, אחרי שהוריכם הביולוגים נהרגו בתאונת דרכים. לא היו לכם קרובים אחרים."

דמעות עלו בעיניה של אן " אז אני והוא אחים. למה לא אמרתם לי את זה עד עכשיו?" שאלה בלחישה.

"אנני, שנים התלבטנו בנושא ולאחר התייעצות החלטנו שהכי טוב יהיה שנספר לך כשתגיעי לגיל עשרים ואחת, לא צפינו שתתחתני כה מהר. בבקשה תביני אותנו, את כל מה שיש לנו בעולם."

אלומות אור ראשונות החלו להיכנס דרך שלבי העץ של תריס חלון המטבח. מותירות את הנורות הדולקות מיותרות, שלא כמו השאלות. שחר חדש הפציע לעולם, היום הראשון בחייה של משפחת בנקרוט ללא סודות.

סוף

בזמן האחרון לא היה לי זמן לכתוב. הייתי עסוק במגוון נושאים בעבודה ומפאת חוסר הזמן שחמק מבין אצבעותיי, העליתי את הסיפור שכתבתי "מבט אחד חטוף" בחלקים. את החלק האחרון העלה לבלוג בסוף השבוע.

מקווה שאהבתם את הסיפור עד עתה. נכנסתם לתמונה ולסצנה. אהבתם את התיאורים. לא פשוט היה לכתוב את הסיפור הזה. כולו מהדימיון, ללא קשר למציאות. למרות שאני מאמין שסיפורים כאלה אכן יכולים לקרות.

ניסיתי לבנות דמויות אמינות, מציאותיות, חיות. שהתעוררו לחיים מבין השורות. שיעוררו מחשבה, הזדהות, אמפטיה. מקווה שהצלחתי.

מזג האוויר שמתדפק על חיינו מעודד למרות הקור השורר. המשקעים משפרים את מאזן המים שנמצא בחוסר. אני לא יודע עד כמה זה יעזור למשק המים, אבל כל טיפה חשובה.

ובמזג האוויר הזה, תמיד אפשר לשאוב עידוד מבן/בת זוג מפנקים, שמיכת פוך, כוס שוקו חם, ספר טוב, מרק עוף. להציץ על העולם דרך חלון שקוף, ולהודות ששפר עלינו מזלנו.

השבוע מתחיל להניע את גלגליו ביתר שאת, מתעורר ממנוחת השבת, מנער מעליו את השלווה של סוף השבוע ומתקדם בנחישות לקראת סיומו.

אז לוקח איתי וחולק איתכם בתור צידה לדרך את המילים הבאות: אהבה, התמדה, אמונה, סבלנות ואורך רוח.

"איך הוא יודע?" שאלה אן, לרגע מבלי לחשוב.

"חנות שמלות כלה. מדידות...הלוווו"

"טוב, אולי את צודקת, מחר נלך לשם. תודה ליז"

בדרך הביתה, הביטחון חזר אליה והיא החלה לפזם את השיר "אהבה גדולה" של שמיים כחולים. היא נכנסה לבית דרך החנייה וראתה את אביה יושב במטבח, לוגם קפה ומעלעל במגזין החביב עליו.

"היי אנני, רוצה להצטרף אליי לכוס קפה". אמר פרד מבלי להסיר את עיניו מהעיתון.

"היי אבא, בשמחה". כשהביטה בו בדומיה מהכניסה, לרגע היה נדמה לה שהוא מבוגר יותר מכפי שהיה באמת. כאילו השנים קפצו עליו בבת אחת. שערו השחור האפיר והתדלדל, הוא הרכיב את משקפי הקריאה על קצה חוטמו.

אן אהבה אותו בכל ליבה, היא ניגשה מאחוריו, רכנה לעברו וחיבקה אותו, מניחה את ידיה על חזהו, נשענת עם סנטרה על כתפו ומחככת  את לחייה בלחיו.

"מה אתה קורא? משהו מעניין" – אמרה ברכות.

"לא משהו מיוחד, הדברים הרגילים"

אן הכינה לעצמה קפה והתיישבה מולו.

"למה יצאת בסערה כזאת לאליזבט?" שאל "קרה משהו שהיה כל כך דחוף?"

"שום דבר מיוחד, משהו קטן הטריד אותי אבל עכשיו הכל בסדר"

"מה הטריד אותך, יפה שלי. את הרי יודעת שבשביל זה אנחנו פה." אמר פרד תוך כדי סגירת החוברת. הוא הוריד את משקפיו והביט בעיניים אוהבות באן.

"הוי אבא, אני יודעת. אבל זאת סתם שטות. קיבלתי היום מכתב ממעריץ אלמוני, חשבתי שזה מאיזה בחור שעובד כוולט פרקינג בסלון של ויולט ברודיאו דרייב. זה קצת הלחיץ אותי וליזי הייתה איתי שם, אז הלכתי אליה. אל תיקח את זה כל כך קשה" אן הוציאה את המכתב והעבירה אותו לאביה.

פרד הרכיב שוב את משקפיו ועיין במכתב "המממ ומי חשבת שכתב את זה?"

"בהתחלה חשבתי שזה שון, אבל הוא אמר שהוא לא שלח לי שום מכתב. אחר כך נזכרתי בבחור הזה שהחנה לנו את המכונית. היה בו משהו שאני לא יכולה להגדיר, משהו מוזר."

"את זוכרת איך הוא נראה?"

"כן, בערך. אני זוכרת שהיה לו שיער בהיר דיי ארוך מאחור,שיצא מתחת לכובע המצחייה שחבש. עניים כחולות בצבע שלי, בעצם הוא היה דיי חתיך"

פרד קימט את מצחו, מבט מזוגג ננסך על עיניו. המחשבות התרוצצו בראשו.

"אבא, אבא על מה אתה חושב?"

"סתם, שום דבר. אז אני מבין שעכשיו הכל בסדר ונרגעת"

"כן אבא, מחר אני אלך לשם עם ליז ואני אבהיר את העניינים. בטח הוא התבלבל וחשב שליז באה למדידות ואני עדיין פנויה."

פרד קם מכיסאו, התקרב לאן ונשק לה למצחה. "טוב מותק, בהצלחה. אני עולה לישון, לילה טוב."

"לילה טוב אבא"

לילה לא שקט עבר על אן. דמותו של הבחור שבה ועלתה למולה, היא הביטה בו מעבר לכביש, ניסתה להסתתר מאחורי אחד מעצי הדקל שהתרוממו לאורך השדרה. היא רק רצתה לפנות אליו בשאלה "למה כתבת את המכתב הזה? הרי אתה יודע שאני בקרוב אהיה אישה נשואה." אם רק תאזור אומץ.

לפתע הבחור הבחין בה, הוא החל לחצות את הכביש, ללכת לכיוונה. הוא הושיט את ידו, כרוצה לאמר לה משהו. אן הסתובבה והחלה לרוץ. מידי פעם הפנתה את מבטה לאחור וראתה אותו רץ בעקבותיה. מסמן לה בידיו שתמתין. היא המשיכה לרוץ ופנתה לכיוון הכביש. חריקת בלמים של מכונית שכמעט פגעה בה ואיימה לדרוס אותה, היה הדבר האחרון שזכרה לפני שהתעוררה בבהלה מהסיוט.

זיעה קרה שטפה אותה. היא קמה מהמיטה, לבשה את החלוק וירדה למטבח. במטרה להכין כוס שוקו חם, שירגיע את רוחה. מוזר,האור במטבח  דולק, יכול להיות שההורים לא כיבו את האור. – חשבה לעצמה.