המשמעות האמיתית

הכל התחיל כשבטלפון צלצל ואחד מהחברים שלי היה מאחורי הקול שבקע מהמכשיר.

"רוני (כך הוא מכיר וזוכר אותי מימים אחרים, צעירים, שעברו) מה נשמע? זה ש. נ. , אני קופץ לאזור שלך להכניס את הרכב למוסך, יש לך זמן לקפה"

שמחתי לקבל את השיחה הזאת, לצאת קצת מהשיגרה המשרדית שאיימה על כל חלקה טובה משפיותי , קרש הצלה מים הניירות הסוגר עליי.

"אשמח שתבוא." מיד יישרתי קצת את ערימות הניירת שהיו על השולחן, העברתי חלק מהם לחדר השני, וחיכיתי.

ש.נ. הוא חבר ותיק , כבר 20 שנים שאנחנו שומרים על קשר מידיי פעם, מאז שחזרנו לארץ מארה"ב. הוא חזר כחצי שנה לפניי. שמחתי שהחליט לבקר, עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהתראינו.

הוא הגיע, ומיד הזמן שעבר נשכח כאילו לא היה. חזרנו ברגע להיות אותם חברים שהיינו אז, לפני 20 שנה. זה מדהים התהליך הזה, מפליא אותי כל פעם מחדש. הזמן שלא התראינו לא שינה דבר.

אחרי התעדכנות מהירה במצב הילדים, הגילים שלהם. בירור לגבי הנשים , עיסוקיהן ושלומן. הטלפון שלו צלצל, באחד מאותם רינגטונים עדכניים שיוצאים חדשות לבקרים.

"אתה יודע מי זה?" שאל שאלה רטורית ומיד שיתף אותי "זה ש.א."  

"מה אתה אומר, לא ראיתי אותו כבר למעלה מ 6 שנים וגם זה לרגעים ספורים. למעשה זה היה בברית של הבן שלך" - עניתי.

"אמרתי לו שאני קופץ אליך ואם יש לו זמן שיבוא. כבר הרבה זמן אנחנו אומרים שצריכים לעשות מפגש וזה לא יוצא. הוא הצליח למצוא סידור ולפנות זמן הוא כבר מגיע." אמר ש.נ.

ככה מצאנו את עצמנו יושבים בארומה באזור, בסמוך למשרד שלי. 3 חברים שבילו תקופה (שנתיים) יחד בחו"ל. ושוב לזמן שעבר מאז לא הייתה שום משמעות. הדבר היחיד שהשתנה הוא גוון השיער שלנו שהחל להשתנות וגם נסיגתו במקרה של ש.א. , כמה קמטים נוספו לפנים הצעירות שהיו אז חלקות וזהו.

זיכרונות הם דבר חלקלק, אנחנו נוטים לזכור את הדברים הטובים שקרו לנו, החוויות המעצבות. זה היה מעין חשבון נפש קטן. מה היינו? לאן הגענו? מה היה קורה לו נשארנו?

שעתיים של שיחה שהחזירו אותי לאחור, מתגעגע, שמח. שעתיים שהביאו אותי להעריך את הדרך שעברתי, אז, ועד היום. להסתכל בפרספקטיבה על ההחלטות שקיבלתי. נהניתי אז ואני נהינה ומאושר עכשיו.

המפגש הזה התחיל אצלי גל של נוסטלגיה וגעגוע, מסע של הסתכלות על הדרך והזמן שעבר. לעיתים נדמה לנו שהחיים עוברים לידינו, מהר מידי, ואנחנו לא חווים אותם במלואם. הסתכלות על החיים מפרספקטיבה של זמן גורמת לנו להבין שכל מה שעברנו הם החיים עצמם וצריך לנצל כל רגע שעובר עד תום.

לרגע חזרנו לשבת שם, באחד מבתי הקפה או הדיינרים שהיינו נוהגים לפקוד.

קבענו להיפגש שוב בקרוב, לרענן את הקשרים שהיו בינינו. מקווה שזה לא ייקח עוד כמה שנים.

בתקופה האחרונה אני לא מצליח לכתוב. אני מנסה למצוא את הסיבה, חוכך בדעתי. אולי זה בגלל המשבר הכלכלי שמתחיל להראות את אותותיו. זוחל באיום, מכלה כל חלקה טובה. אולי מזג האוויר שמשתנה חליפות, חוסר הגשם. ואולי דווקא המצב הפוליטי, מדיני.

אולי השנים שחלפו ועכשיו מקננות בראשי, טורדות את מנוחתי. משתלטות על מחשבתי, מרפות את כוח הדימיון והיצירה. מניחות לי לשגות בזיכרונות ולא מותירות מקום לפרוק את המילים אל הדף.

כל אלה הם תירוצים, אף לא אחד מהם הוא הסיבה. כנראה שאת הסיבה האמיתית לא אמצא. בכל מקרה זה זמן טוב לפשפש במגירות, לדלות עוד משהו שכתבתי בעבר.

רִגעי העבר

עִצמי את ענייך וחִזרי לעבר

הרגעים היפים, בחלום עוד חוזרים

השקיעה לעת ערב, טיול על שפת ים

הימים החמים, הלילות הקרים

עצמי את ענייך, עיני השקדים

נשכי את שפתייך, לאותם רגעים

ושוב בחלום, עוד חוזר העבר

נצבע בורוד, לבן, ארגמן

הרגעים היפים, תמיד הם קצרים

עצמי את ענייך וחזרי לעבר.

                   רונן לוי