המשמעות האמיתית

כמה שעות לפני ליל הסדר, פסח 2010 . הניקיונות ממש לפני פיניש אחרון , ניחוחות בישול מציפים את הבית, גורמים לקיבה לפצוח בנהמות קטנות של תאוות אוכל. הם גם אלה שאחראים לציפייה לסיים את חלק הקריאה והברכות בהגדה במהירות האפשרית ולהגיע לשולחן עורך.

הימים האחרונים עברו בניקיונות גם במקומות שלא ידעתי שהם קיימים, הם כללו ארונות, תריסים וחלונות וגם מתחת למיטות. אומרים שאם נישאר פירור אחד קטן של חמץ זה בטל בשישים, נכון?

זה מזכיר לי איזה סיפור ששמעתי לא מזמן מאחד מחבריי. אל תיקחו אותו בתור דוגמא, למרות שהחבר הזה חזר בתשובה והתחזק.

בעיירה קטנה באירופה, החיים היו קשים, זה היה בזמנים שהפרנסה לא הייתה שרוייה. המים לא זרמו בבתים, מזג האוויר החורפי היה קשה, שלג כיסה את הרחובות הצרים, והחימום היחידי היה האח שבער בפינה. בעיירה חיה קהילה יהודית לא קטנה שניסתה להשתלב בחיי העיירה יחד עם שמירת המסורת היהודית, חוקי הכשרות, התפילות וחיי קהילה פעילים.

בין תושבי העיירה חיו זוג אברכים עניים, שכל מזונם היה סיר מרק ירקות בכל יום. האברך היה רזה מאוד ובגדיו תלויים עליו, גדולים מכפי מידתו. כל יום היה יוצא האברך מביתו לומד את תורתו, ובחזרה הביתה בערבו של יום, מסייע לאישתו ומביא סיר מים כדי שתוכל להכין את ארוחתם. כך היה נוהג להרים את סיר המים על כתפו ולצעוד בסימטאות העיירה עד לביתו.

באחד הימים בהם צעד באחת הסימטאות, עבר ליד חנותו של הקצב המקומי. הקצב נהג לתלות את נתחי הבשר על ווים גדולים בפתח חנותו. ובאותו היום חתיכה מהבשר הטרף נפלה לתוך סיר המים. אישתו הוסיפה לסיר ירקות וחלטה אותו על האש בטרם ראתה את חתיכת הבשר. לאחר שגילו את חתיכת הבשר במרק, חרדו האברך ואישתו. רץ האברך לבית הרב לספר לו את הבעייה.

"כבוד הרב" פתח האברך "בעוברי עם סיר המרק ליד חנותו של הקצב נפלה חתיכה של בשר לתוך הסיר"  

שאל הרב "מה גודל הסיר?"

ענה האברך "גדול מאוד"

והוסיף הרב "מה גודל החתיכה?"

"קטנה, כבוד הרב." ענה האברך.

"אם כך זה בטל בשישים ואתם יכולים לאכול את המרק." פסק הרב.

עברו הימים, ולאחר כמה חודשים פגש הרב את האברך. והנה הוא מדושן, עב בשר, ממלא את בגדיו במשמניו. שאל הרב "אני רואה שהוטב מצבך? במה התברכת לפרנסתך?"

ענה האברך " לא, כבוד הרב מאז שפגשתי אותך בפעם האחרונה, אישתי כל יום הוסיפה לסיר, בטל בשישים"

כמו שאמרתי אל תיקחו את הסיפור הזה בתור דוגמא.

פסח אחד החגים החביבים עליי, לאו דווקא בגלל המצות, למרות שמצה עם שוקולד למריחה מעולה, היא פיתוי שקשה לסרב לו. כמו גם מצה טבולה בחלב, ספוגה בביצה, מטוגנת בחמאה ומוגשת לצלחת עם רסיסי סוכר קורצים. אולי זה בגלל זיכרונות הילדות, האווירה השורה על הכבישים, ההכנות הפעלתניות והנקיונות, המפגשים המשפחתיים. כל מה שאנו נוטים אחר כך לקטר עליו במפגשים החברתיים או בעבודה.

בואו נהיה רגע אחד אמיתיים, זה כיף, אבל קשה לנו להודות בזה. אלה החיים עצמם, כל מה שיש בהם. תענוגות קטנים שאם נצרף אותם ביחד, הם ירכיבו את הצדדים היפים של החיים שלנו.

החיים שלנו מורכבים מאוסף פרטים, רגעים. כל רגע וכל סצינה בפני עצמה היא החיים עצמם. אין משהו אחר. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב ולחוות את הרגע, להפיק את המקסימום מכל מפגש ואירוע ולא לחכות למשהו שיגיע, לאיזו משמעות עלומה. אנחנו חיים את החיים עכשיו ונהנים מכל מה שיש לעולם הזה להציע. וזה כיף.

ניחוחות האוכל מגיעים אליי בגלים ולמרות שהבטחתי אני חושב שבחג הזה אני לא אתחיל בדיאטה. זה לא הזמן.