המשמעות האמיתית

מחציתו של חול המועד אחרינו,  ומחצית הארוחות עוד לפנינו. אוכל זה דבר משמח, איך שלא מסתכלים על זה , יש המון שמחת חיים באוכל. אני אוהב לבשל, אני מוצא בזה שלווה, ביטוי ליצירתיות.

תכנון תפריט, קניית המרכיבים, שימוש במרכיבים חדשים וחיבור שונה שלהם. הרבה אהבה מושקעת באוכל, ואוכל שמבשלים באהבה טעים לאין שיעור. כמו ששדות אומר אני מאהב אוכל.

ניקוי, חיתוך,פריסה,קיצוץ, טחינה, תיבול, ערבול, חליטה, סינון, אידוי, ריכוז, מיצוי, טיגון, בישול, צלייה, אפייה, כבישה, קלייה, קירמול, זיגוג, הקצפה, רידוד, קיפול – כל כך הרבה פעולות מתארות את התהליך שעוברים חומרי הגלם עד שמתקבלת התוצאה הסופית אבל כל זה בלי קורטוב של אהבה הופך להיות טכני בלבד.

ספרי בישול יש לרוב, מודפסים, באינטרנט, מתכונים מצולמים, תוכניות בישול ועוד, אם ניקח את אותו מתכון בדיוק וניתן ל 10 אנשים שונים להכין, לכל אחד מהם זה ייצא מעט שונה. המגע האישי ומה שכל אחד יכניס מעצמו לבישול יעשו את ההבדל. אין לי הסבר אחר לזה. לפעמים אני מבקר במטבחים מקצועיים, טועם את אותן מנות ובכל אחד מהם מרגישים את הייחוד שלו.

בארוחות המשפחתיות הגדולות שכל אחד מהמוזמנים מביא איתו משהו, את מנת הבית, המומחיות שלו אפשר מידי פעם להתענג על משהו אמיתי. מנה שהיא יותר מסך מרכיביה. כל המרכיבים ביחד יוצרים סינרגיה והשלם עולה על כל מרכיביו. (יש גם כאלה שמצליחים להרוס חביתה – לא עליהם הכוונה).

לעיתים זה קורה גם במסעדות שף מסוימות, אתה רוצה שהארוחה לא תסתיים והמנגינה שמתפשטת בכל הגוף, מנגנת על כל החושים, מראה עוצר נשימה ומעורר תיאבון יחד עם פחד להרוס את השלמות של הצלחת. ריח נפלא שמגיר את מיצי הפה ופותח את הסמפונות, טעמים מדויקים שניתן להבחין בכל אחד מהם בנפרד, שכבות שכבות של טעמים מתחלפים, מרקמים שונים שמתמוססים בפה בקצב מוזיקלי עד שבא לשיר.

והצד השני אחרי החגיגה, צריך לעבוד קשה כדי להוריד את כל מה שמיותר ונוטה להדבק לנו בגוף בכל מיני אזורים שמתבלטים לעין השוזפת. אבל העבודה הזו היא כדאית לעומת האושר שחווינו. לא צריך לאכול הרבה כדי ליהנות, אם אוכלים הרבה, גם מהמעדן הכי טעים, הוא מאבד מהמיוחדות שלו ופוגם בהנאה ובשביעות הרצון, אחרי הביס הרביעי כבר להכל יש את אותו הטעם.

עדיף לחלק את ההנאה למנות קטנות של שחיתות ללא ייסורי מצפון.

חגים ומועדים לברכה, אוכל טוב, אושר הנאה והרבה אהבה.

ליל הסדר מתדפק על הדלת, הניקיונות, סידורים והקניות בעיצומן. חלון השגרה עומד להסגר ובמקומו תפתח הדלת של החג. מעבדות לחירות, מהכנות ועבודה מאומצת לאירוח ומנוחת החג.

בדקה ה – 90 עוד מנסים להספיק לעשות עוד דבר אחד או שניים, לדחוס את הזמן והעייפות לקצה גבול היכולת. להכין עוד מנה, עוד עוגה שלא יחסר.

סדר? הבלאגן חוגג, שמחה והמולה, חיבוקים ונשיקות, כל מהלך קריאת ההגדה והברכות, בודקים עם הכל חם, והצלי לא מתייבש בתנור. הילדים מתרוצצים מחפשים את האפיקומן, (אני מחביא), המבוגרים מזרזים את הקריאה, מזייפים בשירה.

זה מוזר, כל שיר בהגדה מתחיל כמו שצריך מבחינת הלחן , כולם מצטרפים , אבל ככל שהוא מתקדם הזיופים מתגברים, ההרמוניה מתפוגגת ובליל קולות לא מובן מתחיל להתערפל בטונים שהולכים וגוועים עד שרק אחד או שניים מהמסובים, נותרים ספק לשיר, ספק להקריא בדואט לא מסונכרן.

זה נכון כמעט לגבי כל השירים למעט אחד מי יודע. שם גם הילדים מצטרפים בגרונות ניחרים והשיר מגיע עד לסיומו בגראנד פינאלה. "אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו שבשמיים ובאאארץ". ויחד איתו גם האוויר בריאות המתרוקנות אוזל.

בארוחה , הכל נראה טעים, אבל כמה אפשר לאכול אחרי כל הברכות. ביצה קשה, וזרוע, סלק, ומרור, חרוסת עם מצה, וחרוסת עם חסה, וחרוסת עם מרור. ואז.... שולחן ערוך ... אוכל.

בסוף, תמיד נתקעים עם יותר מידי אוכל, מקרר עמוס לעייפה, סירים, תבניות וכלי הגשה פזורים בכל מקום, יותר מידי פרחים/אריזות מתנה/יין. מנסים לשכנע את האורחים לקחת קצת אוכל איתם, כי ממילא אין לנו מקום במקרר, ואין מי שיאכל, חבל זה סתם ייזרק, ועוד שלל שכנועים.

ואיך אפשר בלי הפקקים בדרך אל... ובדרך מ... נסיעה במהירות 15 קמ"ש כשהריח של העוף בתנור מתפשט ברכב, מסתלסל לו דרך מעברים סמויים מתא המטען אל תוך תא הנוסעים שמיצי קיבתם מגרגרים. שולחים את המחשבות להתמודד עם הדילמה מתי כבר נוכל לאכול? כולם יגיעו בזמן? וכמה זמן תיקח קריאת ההגדה? "כל המרבה הרי זה משובח" אמרו חז"לנו.

פסח שמח וכשר, בריאות , אושר, שמחה והצלחה והעיקר הרבה אהבה.

פסח בפתח ומזמן לא כתבתי, ריפרפתי בין כל הבלוגים שאני קורא מידי פעם כתבתי תגובה השארתי אות חיים. אבל בכללי לא היה לי זמן, לפנות את הראש ולכתוב. המחשבות והאנרגיה הופנו לעבודה, למשפחה לבית.

אמא שלי התחילה את סדרת הטיפולים אותה היא צריכה לעבור בביה"ח . אני מסיע אותה לשם מידי יום לטיפול היומי. דוק של מלנכוליה עטף אותי שקרניים של אופטימיות מציצות דרכו כמו מתוך שמיכה שעשויה רשת. האופטימיות, האמונה ומחשבות חיוביות ממשיכות להנחות אותי.

קורה שמתעוררים בבוקר ומרגישים שאין חשק לכלום, כאילו כל האנרגיה נשאבה ממך החוצה והמציאות מכה בך במלוא מערומיה. אני מסתכל מסביב בוחן את סביבתי ומתחיל לשאוב את האנרגיה הדרושה לי, כמו בטרייה נטענת שיונקת את החשמל מהשקע בקיר.

מכוון את עצמי לעשייה, למחשבה יוצרת, שואב כוחות מהשמש שמאירה, מהים שגליו מכים בחוף, נשברים וחוזרים כלעומת שבאו. מביט בציפורים החופשיות שמפזזות להן בשיר, מעופפות מעץ לעץ, מחפשות עוד פירור להשביע רעבונן.

דימויים לא חסרים כדי להשלים את תמונת המצב, השתמשתי לא פעם בתיאורי הרכבת, בדרך המתמשכת, בשביל הסלול שאנחנו עושים בו את דרכנו.וגם אם לא פעם המסלול נראה לנו כמו רכבת הרים שעולה ויורדת, עושה סיבובים עקלתוניים כדי לספק ריגושים. אפשר לקבל מזה עידוד, כך לא משעמם. הגוש הצרוף של הזמן מתחלק לקטעים שניתנים לבחינה, שמאפשרים לעצור בתחנה, להריח את הפרחים.

מלנכוליה זה לא לחם חוקי. אני מעדיף להביט בצד היפה של החיים, בצד המואר. אופטימי נצחי, הרי בכל רע אפשר למצוא את הטוב, והיקום מראה לנו את הדרך, נותן לנו לטעום את מה שאנחנו רוצים ומושכים אלינו. אהבה, שיתוף, אמונה בטוב, התמדה יחד עם חתירה למטרה והשגת החזון שמפעם בקירבנו.