פעם ראשונה שאני כותב פוסט לא במשרד וזה דיי משונה. אני יושב באולם ההמתנה המחשב על ברכיי, נזכר מה היה בדיוק לפני שבוע באותה השעה ובאותו המקום. מחכה לעדכונים שכנראה יבוא מחר. אז אני אדע יותר בבירור עד כמה השינוי יהיה מהותי, לוח הזמנים יבנה והכל יהיה ברור יותר.
ביום ראשון מתחילה שנת הלימודים. כולם מתארגנים בשיא המרץ, מסיימים מטלות אחרונות לחופש, מנסים להספיק עוד כמה דברים, לפני שתחושת אי המחוייבות תפנה את מקומה למטלות, שיעורים, עבודות ומבחנים (לילדים). גם אנחנו מנסים למצות את החופש להיות עוד קצת זמן איתם.
השנה א'לפית שחגגה החופש את יום הולדתה התשיעי עולה לכיתה ד'. עושה רושם שרק עכשיו היא מתחילה להבין את משמעות החשיבות שבלימוד. היא הכינה את התיק החדש עם כל הדברים. (היום כשאגיע אראה ואשתתף בתהליך). ט' האמצעי מתרגש מאוד, הוא עולה לחטיבה ונכנס לכיתת מופת. אחרי שעבר סדרה של מבחנים, ועדת קבלה וראיון אישי. יש בו חששות, לא מהלימודים אלא משעות הלימוד וכמות השיעורים (עד עכשיו הוא לא הכין, הוא סיים הכל בכיתה). א'לף עולה לכיתה ט' גם הוא במתרגשים, בכוונתו להשקיע ולהצליח השנה, הוא הציב לעצמו מטרות ויעדים.
נזכרתי איך זה היה שהייתי אני בביה"ס. איזו תקופה נהדרת, אהבתי כל רגע ולא, לא הייתי מה"חנונים". הציונים היו טובים, (בלי הרבה מאמץ) , אהבתי ללמוד (פחות לעשות שיעורים, בשלב מסויים קיבלתי פטור מסויים והרחבתי אותו). למעשה עד היום אני אוהב ללמוד. השינוי בתיכון היה משמעותי, אחרי הסיוט שעברתי בביה"ס היסודי, שם לא הבינו אותי.
הגעתי לתיכון, מגמה ריאלית מלא בנות מסביב, מורים מעולים. אחד מהם אזכור כל חיי. המורה למתימטיקה (ממנו קיבלתי את הפטור מהכנת שיעורים...... טוב, זה היה תמורת אי הפרעה והסבר שאלה או תרגיל משיעורי הבית, שהתלמידים לא הבינו על הלוח). השיעור היה מתחיל בבדיקת שיעורי בית, אח"כ הוא היה קורא לי ללוח שאפתור שאלה או תרגיל שהיו שאלות מהכיתה לגביהם בשיעורי הבית ואז הוא היה מלמד חומר חדש. מיד אחר כך ועוד לפני הרוטינה הרגילה של התלמידים על זה שלא הבינו ושיסביר עוד פעם. הוא היה מוציא את הראש מהחלון ומסתכל על מגרש הכדורסל. ואז היה נשמע קולו המתנגן במבטא רוסי מתגלגל "ררררונן, יש משחק כדורסל למטה, אתה רוצה להצטרף". עוד לפני שהייתי מתחיל להציק לבנות, להעיף פתקים קטנים מתוך עט שהמילוי שלו הוצא ודברים נוספים כיד הדימיון הטובה, שהיתה שורה עליי לעיתים. "כן המורה" הייתי עונה ולפני שאולי יתחרט, או שמישהו מהכיתה יעיר איזו הערה. הייתי פורץ החוצה מהכיתה ויורד למגרש.
שם, בתיכון התחלתי לכתוב שירים. זה היה מפלט דרך לתאר את הדברים דרך העניים שלי.
אז איחולי הצלחה לכל התלמידים. כל אחד בדרך שלו, בקצב שלו ובזמן שלו. חינוך צריך לבוא מבפנים. אנחנו צריכים להיות מוכנים לקראתו ולקבל המון תמיכה מההורים, מהבית, מהסביבה, מהמורים ומהחברים. חשיבות הלימודים לא מוטלת בספק, אפשר ללמוד מכל אחד ותמיד צריך ללמוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
