הסתכלתי על פוסט מבלוג אחר שכתבתי בסוף כיתה ט'.
לא השתנתי.אותה ילדה, פחות שיער, אולי טיפה יותר בוגרת...מבינה עניין.
קראתי משפט שבו אמרתי
"כשאני חושבת על זה ואין לי הרבה חברים שאני אוהבת חוץ מאחת שהיא זו אני ואנחנו דומות בצורה מפתיעה"
מה שפחות מפתיע כרגע הוא לא כמה חשבתי שאנחנו דומות אלא כמה התמונה השתנתה.היום 3 שנים אחרי יש לי 1000 חברים שאני יכולה לסמוך עליהם ואני אוהבת היא ביניהם ועברנו כל כך הרבה דברים מאז.
ישבנו לילות שלמים ונקרענו מצחוק, נסענו לתל אביב בליל פריצות, פרצנו בית, נסענו לים עם יוסי ומלא מוזיקה טובה, אכלנו אוכל של כרמית בלילה אחרי מסיבה וליקקנו את האצבעות, למדנו אצל יוסי שזו חוויה רצינית, עישנו, דיברנו, רבנו, כעסנו והכי עצוב..התבגרנו.
זה צובט לי את הלב לראות את מסיבת הסיום מתקרבת כל יום...כל הבצפר הזה...6 שנים..טירוף.
למדתי בו הכל על חברים ועל החיים והיו מורים מדהימים שלמדתי מהם המון.
כל הצחוקים וההצקות שלי למורים עם אריק, המחששה הבלתי נשכחת.
אולי רק אני מבינה את עצמי אבל כואב לי לראות גם אותי ואותה אין נעשינו גדולות. פעם היינו עושות שטויות שהיום אני מוכנה לעשות אבל לפעמים כשאני באה לעשות את זה איתה היא פשוט מבוגרת כזאת ולא זורמת.בזמנים כאלה אני אומרת לה תתקטני אבל בלב אומרת לעצמי תתבגרי...לא מסוגלת אולי זו הבעיה שלי או שזה הטוב שבי תמיד אשאר ילדה קטנה ומופרעת, מופרעת עם הפרעות קשב, הפרעות נפש, הפרעות הצקה וציניות בלתי נגמלת.
ואני מרימה לחיים לנו.שלא יגמר לנו.
מרש"ל, מהעיגולים, מעצמנו, הבצפר, הילדות.
ולי ולך ולך שנישאר שלושתינו למרות הצער ולמרות הכאב ולמרות השינוי ולמרות שעוד שניה נגמרת הילדות ונגיע לגיל שבו יתחילו המינוסים בבנק ונדאג לכל מני שטויות שלא קשורות בנו נשאר אנחנו ונשב בבית של רותם או...בכל מקום ונצחק עד שלא יהיה אוויר.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
