ספר שירי

וואי כמה זמן לא הייתי פה!!כבר שכחתי איך זה..חח

האמת אני לא יודעת למה לא הייתי פה..מוזר..פעם הייתי כותבת פוסטים בלי הפסקה ..

אולי בגלל שהייתי דיי עסוקה..בשביתה הזאת נראה לי לא הייתי יום אחד בבית..איזה באסה שזה עומד להיגמר..

מצד אחד אני ממש שמחה שנגמרת השביתה כי אני ביב' וזה מסכן לי את כל העתיד וכבר עכשיו אני לא יודעת אם אני אצליח לעבור את כל הבגרויות בציון טוב.. :/

אבל מצד שני אני ממש לא רוצה לחזור..יהיה לנו לחץ לא נורמאלי..אני לא חושבת שמישהו יכול להתמודד בכלל עם לחץ כזה..והיה לי כ"כ כיף בשביתה..להיות קצת פחות עם דאגות..יותר זמן לעשות דברים שאני אוהבת..ובעיקר,פחות להיות כלואה בין הספרים והמחברות.

טוב נו..הכל לטובה,לא?

יצא לי בזמן האחרון לחשוב על דברים שהייתי רוצה לעשות בעתיד הקרוב או הרחוק,והנה הרשימה של התוכניות שלי:

1.לסיים את הבגרויות בציון נורמאלי שאני אסתפק בו.

2.אחרי בי"ס לטוס לחו"ל כמובן.

3.ללמוד איזה שהוא נושא באמנות,איזה קורס או משהו.

4.אולי אולי לעשות שנת שירות לפני צבא.

5.אחרי צבא לטוס לדודה שלי באמריקה,ללמוד שם משהו,ולהשתפר באנגלית.

6.למצוא עבודה אחרי הבי"ס שתכניס לי מלא מלא מלא כסף,ואני לא יהיה מוגבלת בכסף ואוכל לקנותכל מה שבא לי.

7.לחזור סוף סוף לרקוד ולהיות ממש טובה בזה.

8.להיות עצמאית לגמרי,לא להיות חייבת לאף אחד שום הסברים.לא לאמא שלי ובעיקר לא לאבא שלי.

9.לקבל מאה בעבודת גמר במגמת אמנות!

10.יותר לטפח את עצמי,לעשות טיפולי פנים,לקנות מוצרי טיפוח ולהשתמש בהם וכל מיני כאלה.

11.להסתפר ושזה יהיה יפה.(אולי זה נשמע שטויות,אבל זה לא אחרי שיש לך טראומה שסיפרו אותך מאוד קצר ועוד בשיער מתולתל)

זהו לבנתיים,אני יושעת שחלק מהדברים יש להם מלא זמן ואני אפילו לא סיימתי בית ספר,אבל אני מרגישה שאני כבר צריכה להתחיל לחשוב הלאה...

היום רבתי עם אבא שלי..זה קורה הרבה,אנחנו לא בקשר טוב.אבל זה בעצם גרם לי להבין כמה כל הזמן אני מרגישה מחוץ למשפחה הזאת.מצד אחד נורא אכפת לי האחדות של המשפחה ומצד שני אני בכלל לא חלק ממנה.אני שונה,תמיד הייתי ואני תמיד אהיה ואני מקבלת את זה,אבל הם לא.אבא שלי מאז שהייתי ילדה קטנה רצה שאהיה אחרת,כמו אחותי.גם בריקוד הוא אמרה שאני צריכה להיות כמו מור אחותי ולנסות דברים חדשים.כן,הייתה לו כוונה טובה בזה,אבל למה כל הזמן להשוות אותי לאחרים ולהגיד לי במה אני צריכה להשתפר.למה לא להגיד כל הכבוד על ההתמדה,על הנחישות,על זה שאני עושה משהו שאני באמת אוהבת?.זה קרה שהייתי בערך בת שבע בשיחה יום-יומית.אבל ההרגשה הזאת מלווה אותי כל החיים,בדברים הגדולים וגם בקטעים הקטנים.אני לא יכולה להגיד שאני לא מקווה שהם יודיעו לי שאני מאומצת,שייכת למשפחה אחרת ואז אני לא אצטרך להתמודד עם כל הרגשות שיש לי.זה יהיה כ"כ הרבה יותר קל.

אני באמת מקווה שמפה זה רק ילך וישתפר..