סבא? היית ונשארת הכל בשבילי. אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי, כי אני כבר פחות חושבת ומדברת עלייך...כבר לא בוהה בתמונה.
הימים עוברים יותר מהר וגם הלילות. אני כבר לא בוכה. איך החיים המשיכו אחרי שהלכת? איך? אני שואלת את זה ועדיין לא מעקלת שאתה באמת כבר לא כאן, שגופך עכשיו אפר טמון עמוק באדמה, שהנשמה שלך עלתה גבוה לשמיים. לא איבדתי אף אחד לפנייך, לא ידעתי איך זה מרגיש. אני גם לא יודעת איך להתגבר. זה כ"כ כ"כ כ"כ קשה.
אני רוצה לעבור הלאה...אבל גם לא רוצה.
מבטיחה שמחר אבוא לבקר. אלטף את האבן הקרה שנקראת המצבה שלך. הזיכרון היחיד שלך.
מה יש עוד לכתוב? אני רוצה אלייך ונקרעת מגעגועים בכל פעם שאני נזכרת בפנים היפות שלך, בחיוך...החיוך.
אני מרגישה אנוכית, כי פעם ראשונה בחיים אני עסוקה רק בעצמי. בחברות שלי, במראה שלי...בכל השטויות.
כואב לי לכתוב את זה, הלב שלי מתפוצץ...אבל אסור להכחיש את האמת.
לא הגיע לי אחד כמוך...
אוהבת ונשרפת מגעגועים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
