וואו, מאיפה זה התחיל?
פשוט מאז ומתמיד... אהבה מוגזמת ומדהימה לבמה, בכל דבר אפשרי.
כל הזדמנות לעלות לבמה עליתי, משאני בת 4..
בבית הספר היסודי שלי [צאלים] תמיד הייתה קבוצת תאטרון,
שצריך לעבור אודישנים ורק אז מתקבלים... כל כך רציתי להיות שם,
רק שזה היה אפשרי מכיתה ד' ואני כבר כל כך רציתי.
כל פעם שהייתי רואה את המורה לתאטרון מתקרבת אליי, או באה לדבר איתי סתם,
הייתי ישר נרגשת וחושבת אולי תהיה לי אפשרות להתקבל?!
אולי היא צריכה שחקנית?! חחח מטופשת שכמותי XD
זה כל כך חלק ממני, זה הכיף שלי, השחרור שלי, הנוחות שלי, הבית שלי.
בכיתה ד', אני אילן ועוד ילד אחד עברנו אודישן והתקבלנו.
אילן והילד השני היו בקבוצה אחרת ממני, ואני הייתי באחרת , לבד, והייתי הכי קטנה שם... היחידה מכיתה ד'.
זה היה נורא מבייש ומפדח XD, אבל לאט לאט התגברתי וזה אפילו העלה לי את הביטחון..
בסופו של דבר אפילו לא העלנו את ההצגה, וזה היה ממש פספוס =\
בכיתה ה', כל כך ציפיתי כבר לאודישנים... בסופו של דבר, לא התקבלתי.. הביטחון צנח לאפס.
היה נראה כאילו המורה מתחרטת, אני באמת לא מתלהבת, כאילו היא כן רצתה שאני אתקבל..
כיתה ו' ניגשתי שוב, לא וויתרתי על זה והתקבלתי.
נבחרה הצגה, "המלך ארכיספקטרום היפוטטוס הראשון".
המורה ישר שיבצה אותי בתור התפקיד הראשי, המלך.
הצגה מדהימה, מדהימה מדהימה !
מושקעת ברמות, נהניתי מכל רגע...
ועל הדרך היא קיבלה אותי גם למקהלת צלילי צאלים XD
היא הכניסה אותי גם לרדיו של בצפר, ובמסיבת סיום נתנה לי תפקיד ממש ממש טוב...
היה כל כך כיף, המוטיבציה שלי עלתה פי 800000
אחרי היסודי, הפסקתי.
לא המשכתי.. כנראה שדברים אחרים עניינו אותי, אבל זה חסר לי המון, כל הזמן.
בכיתה ט' אני ושיר החלטנו שבא לנו לנסות את החוג,
הלכנו לשיעור ניסיון ומאוד מאוד נהננו !
בחודשים הראשונים, היה לי מאוד קשה, מאוד.
הפגנתי המון ביטחון והכל, נתתי מה שאני יכולה ויודעת אבל לא התאקלמתי שם XD
היה לי ממש נורא חברתית, שנאו אותי XD
לאט לאט, התחילה ההצגה, "צבע הפנינה", התחלנו לעבוד עלייה, והתגבשנו.
נהייתי חברה מאוד מאוד טובה של מאי וחן וכבר חשבו שאני מהוותיקים חחח...
היה כל כך כיף, היה מדהים באמת, כל כך נהניתי, אהבתי את כולם, היה לי מושלם.
שנה אחרי,
חזרתי כמובן, בלי שום ספקות.
רק ש... כולם עזבו, נשארנו אני מאי וחן... היינו איזה 9 ילדים בקבוצה ונשארנו 3..
למזלי הצטרף אלינו אילן, שמאוד הוסיף ^^
היינו בהתחלה עם הבוגרים יותר [הלא כל כך בוגרים XD],
ולאט לאט התחלנו להתחבר לקבוצה החדשה, עם הקטנים יותר.
התחלנו לעבוד על הצגה חדשה, "חתול רחוב".
וואו. פשוט וואו !
בחיים לא היינו חושבים שזה היה יוצא כל כך מדהים... מושלם !
נהניתי מכל רגע, נהניתי לעשות את התפקיד שלי, הרגשתי בפנים, הרגשתי "הגדול" !
והנה, נגמרה גם השנה הזו בתאטרון.
אני מרגישה שאני רוצה עוד, מרגישה שאני צמאה לעוד, שאני חייבת את זה בשבילי.
אבל, לא מרגישה אותו דבר.
מרגישה ש.. אני כבר לא שייכת. חח זה נשמע טיפשי ואני יודעת שזה לא נראה.
אני באמת מרגישה ככה,
וזה כבר היה ככה מתחילת השנה הזו ואת זה כן אמרתי.
הכחשתי כל פעם שהייתה מגיעה לי שוב ההרגשה הזו, וזה היה ממש נורא, סבלתי,
נאבקתי.. הרי אני אוהבת את זה, אני נהנית.. אבל מרוחקת, לא מתאימה יותר אולי?
היה לי מדהים, התאטרון זה חלק ממני, עדה, הבמאית מדהימה...
אבל אני מרגישה שלא נעים לי כבר שם.
טיפה ההרגשה של ההתחלה של השנה הראשונה, ואסור שזה ייקרה.
אני אוהבת כל אחד ואחד שם, אבל אני באמת שוקלת אם לחזור...
מדהים לי שם, אבל זה נורא מציק לי החוסר שייכות הזה לפעמים.
מבולבלת כולי ><
אני מוסיפה תמונות מההצגות :) -
"עלייתו ונפילתו של - המלך ארכיספקטרום היפוטטוס הראשון מלך ססגוניה" [כל כך ארוך XD]
"צבע הפנינה" -
"חתול רחוב" -
מדהים כל כך :]
שיהיה המשך חודש נעים, עוד 4 ימים הבגרות הראשונה שלי במתמטיקה,
בהצלחה ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*OMG it's me*
