לפני כשעה בערך הייתי בבית הכנסת לסיום הצום. היו לי טיפה יותר מ24 שעות לחשוב על המון דברים עם עצמי. ניסיתי אפילו לנסות לעשות "תענית דיבור" (מה לעשות חן גרמת לי להשראה) לא כל כך הצלחתי אבל בהחלט יצא לי לחשוב עם עצמי. הייתי בנתק מלא מהעולם לא היה מחשב לא היה טלויזיה ולא היה טלפון.
ישבתי וחשבתי על הרעות שעשיתי.
וזה ייסר אותי
הכאב היה עצום והדמעות שצפו כנהרות.
אם מקודם לא הצטערתי על דברים, עכשיו אני מצטער שבעתיים.
יש דברים שאפשר לומר ששזה כבר מאוחר מידי
אבל אני חושב שבחיים שום דבר לא מאוחר מידי אם אתה עדיין נושם.
ומצד שני... כשזה נוגע באנשים אחרים. אולי באמת יש דבר כזה שנקרא מאוחר מידי
הייתי רוצה לכפר על החטאים שלי של אדם לחברו כי החטאים עם שלי לבורא עולם אני מניח שהוא סלח לי.
האמת היא שאחרי שהיה לי את היום הזה של הייסורים (לא רק הצום השפיע)
אני מרגיש כאילו נולדתי מחדש.
כאילו הייתה לי קליפה קשה ועבה שכלום לא חדר דרכה
ועכשיו היא נסדקה ונשברה לגמרי
וחשפה אותי אל כל העולם שבחוץ
אני לא יודע אם זאת הייתה חוויה רוחנית אבל זה היה ממש עוצמתי
השאלה היא.
מה אני עושה עם זה
אז התחלת מחדש. נו יופי ו..
ה-ו.. הזה
מרגיז אותי שנפל לי האסימון מאוחר
שההבנה הגיעה מאוחר מידי
אולי יש לי את הכלים.
אבל אין לי מה לעשות איתם.
זה תלוי באנשים האחרים להחליט אם הם מאמינים בשינוי.
גמר חתימה טובה.
שנה טובה
ושבוע טוב
הסמוראי
נ.ב. מחר צריך להתארגן לפולין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
