מיומנו של סמוראי

העטופה בקטיפה

את היית הראשונה .

אדומה ונוראה.

היית פראית וחזקה.

ולא כנועה וחסודה.

לילית או לילית שדה כה פראית.

לא נתת לאחרים על חייך להחליט.

ידעת מה לך טוב ורצית רק לחשוב.

איך כזה אדם אפשר לאהוב.

את לא הסכמת לדרישות הזכר.

שהוא זה שמעלייך יגהר.

את היית לו שווה ונוצרת אף מעפר.

וכוחו של אדם מעלייך לא עבר.

לילית או לילית שדה כה פראית.

לא נתת על אחרים עלייך להחליט.

ידעת מה לך טוב ורצית רק לחשוב.

איך כזה אדם אפשר לאהוב.

והגיע היום וגורשת מן הגן.

והאל חשב היכן טעה, היכן.

למה אדם אותך לא רצה .

למה את ממנו לא מרוצה.

אך בצלחת את ידייך לא טמנת.

את היית עסוקה ותוכנית לך הכנת.

עם אדון השדים התנת אוהבים.

ואף איתם את קיימת ליל שימורים.

לילית או לילית שדה כה פראית.

לא נתת לאחרים עלייך להחליט.

ידעת מה לך טוב ורצית רק לחשוב.

איך כזה אדם אפשר לאהוב.

וכל יום את העמדת מאה צאצאים.

ובנוסף את לוקחת ילדיהם של אחרים.

לבושה אש לוהטת נוגעת לא נוגעת.

ובאומנות הפיתוי מטריפה את הדעת.

מחדירה תשוקה ותאוות הבשר.

ולנו לא נותר לעשות דבר.

אך תביני גברתי העטופה בקטיפה.

תשובי מיד אל תהום רבה.