מיומנו של סמוראי

חלק נוסף בסיפור תהנו

הרגשתי משהו לח נוגע לי בפנים, ניסיתי להזיז אותו עם היד שלי ואז הרגשתי פרווה, קמתי וראיתי כלב , כלב לבן עם אוזניים שמוטות וכתם שחור על הגב. "היי כלב" אמרתי "אתה לא ראית במקרה את החולצה שלי נכון?" הכלב הטה מעט את ראשו הצידה, הסתכל עליי במשך שלוש שניות ואז הסתלק משם, "גם לי נעים להכיר אותך" צעקתי לו בשעה שהוא נעלם בסבכת  היער שנשק לחוף. שחר חדש הפציע והגיע הזמן להתחיל לדאוג לעצמי ראשית, למצוא את הדבר החשוב ביותר, מים. ניסיתי להיזכר בתוכנית שראיתי מה הם אמרו בנוגע למציאת מים אבל תמיד היה נראה שהמים פשוט צצו להם מידי פעם בתור נהר או בור מים אז החלטתי לחפש את אלו אז בלי שום הכנה מוקדמת או בלי מחשבה לעומק נכנסתי אל תוך הסבכה במסעי אחר המים. תחילה באו היתושים עוקצים תמיד בכל מקום חשוף, הדבר שיגע אותי כי לי לא הייתה חולצה כלל ואז הצמא החל להציק, המשכתי ללכת מנופף בידי כמטורף מנסה להרחיק ממני את היתושים האלו ובאותה עת מחפש משהו לשתות  תחושת היובש כבר גרמה ממני לשכוח מהיתושים, המשכתי כך עוד כמה שעות ואז החלטתי לשכב לנוח למזלי מצאתי ערמה של עלי בננה ולידם אשכול בננות חצי אכול, רגע, זה האשכול שלי. הסתובבתי במעגל במשך שעות. למזלי, השהייה בתוך הסבכה מנעה ממני להיות חשוף לשמש הקופחת שעל החוף. נזכרתי שראיתי על החוף  עצי קוקוס וזכרתי שבתוך הקוקוס ישנו את חלב הקוקוס, נוזל מתקתק וטעים ומכיוון שלא היה לי משהו אחר בהישג יד זה היה נראה לי לא רע. אספתי לי כמה קוקוסים אשר נפלו מהעץ והבאתי אותם חזרה אל מיטת הבננה שלי, אמרתי לעצמי עכשיו לפחות יהיה לי משהו לשתות, אך לטבע לפעמים יש חוש הומור מעוות. כדי להגיע לחלב הקוקוס, אתה צריך לעבור את הקליפה, וכשאני אומר קליפה אז אני מתכוון שתחשבו על האגוז הכי קשה לפיצוח שנתקלתם בחיים ועכשיו תוסיפו לזה את העייפות ואת הייאוש לשתייה וקיבלתם את אגוז הקוקוס שלי. 

עכברון קטן התהלך לו בארון שמתחת לכיור  בין בקבוק הקולה לסבון ידיים והרגיש איך ביטנו מבקשת ממנו משהו קטן שיכניס לתוכה.

פתאום הבזק של אור. הדלת נפתחה. במהרה התחבא  מאחורי בקבוקי שמן הזית שהיו שם.

הדלת נסגרה לאחר כמה שניות ואחרי שעיניו התרגלו לחשכה שוב הוא פתאום ראה מגשית בצבע לבן שבמרכזה מחכה לו חתיכת גבינה שמנה.

והעכברון הרעב שלא אכל כבר כמה ימים הסתכל בתמיהה על הסעודה שהתקינו לו.

האם כדי לו לאכול? האם זו לא מלכודת?

ישב מול המגש ורחרח אותו אלי כמחצית השעה.

ואז שביטנו הזכירה לו שהוא עדיין רעב, החליט לקפוץ על המגש ולזלול את הגבינה.

והיא הייתה טעימה! אולי הגבינה הכי טובה שאכל איי פעם

ולאחר שסיים את הגבינה עד תום החליט שזה הזמן ללכת.

אך אבוי!

הוא נדבק אל המגש ולא יכל לזוז.

בכל כוחו נאבק העכברון להשתחרר מהדבק אך ללא יועיל הוא ניסה לקרוא לעזרה לשאר חבריו העכברים אך הוא היה לבד.

הוא נשאר דבוק למגש עוד כשעה קלה. ואז פרץ אור, דלת הארון נפתחה, והעכברון שהרגיש את סופו קרב ניסה בפראות להשתחרר בדבק שאחז בו אך היה זה מאוחר מידי. יד גדולה נכנסה ולקחה את המגש והעכברון צייץ  מפחד ועיניו הגדולות התחננו לרחמים.

אך היד שאספה אותו לא הורידה אותו. העכברון שלא יכל להזיז את ראשו בגלל שהיה דבוק החל לרעוד  ולצייץ בקולי קולות.

העכברון הרגיש שהוא זז ולאחר כמה דקות שנראו כמו נצח הוא הרגיש שהוא נעצר

לאט לאט הרגיש שהוא מורד אל הקרקע.

והיד הגדולה תפסה את העכברון והחלה מושכת אותו מהדבק.

העכברון הקטן התנועע בפראות וניסה להילחם בענק שתולש אותו

הוא כמעט הצליח לנשוך אצבע אחת אך הענק היה מהיר והזיז אותה

לבסוף העכברון היה כמעט משוחרר כולו. ורק קצה זנבו הארוך נשאר דבוק למגש לכן העכבר ניסה לרוץ מהר לתק את זנבו בלי להסתכל אחורה.

והיד הגדולה במגע עדין שיחררה את הזנב.

העכברון מיד החל לרוץ אך הוא עצר, נעמד על רגליו האחוריות והסתובב.

לתדהמתו ראה שהוא נמצא בחורשה וראה שלא היה זה ענק מאיים

היה זה ילד ששיחרר אותו .

העכברון הניד את ראשו וצייץ ציוץ קטן של תודה, והעכברון המשיך לדרכו.

והיה נדמה לו שהוא שמע את הילד אומר לו בחיוך גדול "אין בעד מה! ותיזהר ממלכודות."