מיומנו של סמוראי

זה מכתב שידידה שלי (שאני מאוד מעריך) כתבה והיא רוצה שאני אפרסם את זה.

זה מאוד חשוב לה.

אני רק רוצה להגיד לך שתזכרי שאת אדם מאוד חשוב לי ושאני אוהב אותך מאוד.

אני תמיד כאן בשבילך.

הנה הטקסט שהיא כתבה:

שלום קוראים לי -  ואני בת 18 ואני כבר הרבה שנים בטוח מחלת הבולמיה. לאחר שנה וחצי הורי גילו את המחלה שלי התחילו לחקור אותי ולשאול שאלות לאחר כמה זמן של חקירות נכנעתי להם. התחלתי לספר שאני מקיאה מזה כבר שנה וחצי ראיתי על הפנים שלהם שהם מאוכזבים, אני חושבת שזה היה הקטע הכי קשה במחלה,

פשוט להסתכל לתוך העיניים שלהם ולהרגיש את האכזבה שעוברת עליהם באותו רגע. ישר שהם גילו התחילו "הבעיות" דבר ראשון הם קבעו לי תור אצל מומחית לבולמיה ואיך לא זה יצא בדיוק על הגדנ"ע ולא יכולתי לצאת אליה, רק בגלל התור המטופש והבלתי נחוץ הזה שההורים שלי חשבו שעכשיו זה מה שיכול להציל לי את החיים. וכמובן שלא, כמו שאמרתי קודם אני כבר הרבה שנים במחלה. כל מי שיודע על זה (וזה לא ממש הרבה) חושבים שזה בגללי שאין לי את הרצון להפסיק את המחלה אולי זה קצת נכון כי טוב לי עם זה באיזה שהיא צורה. אבל זה גם לא כל כך פשוט להפסיק כמו שזה נראה. היו לי ירידות וגם עליות במשקל במצבי הרוח המתווספים ובכמות ההקאות. כשמצבי טוב אז זה בערך פעם ביום יומיים אבל שמצבי רע זה כל יום כל היום כמו מצבי עכשיו אני בהשגחת הורים של 24 שעות ביממה כדי שיוכלו לשמור עלי לא להקיא (בינינו זה לא כזה עוזר יש המון שיטות להתחמק מזה). כולם מנסים לשכנע אותי שזה פוגע בי וזה רע. אבל בינתיים זה לא עושה לי כלום, עד שזה כן יעשה אין לי שום כוונה להפסיק, אני יודעת שהדרך שלי לא בריאה אבל היא למען מטרה טובה (לא ללמוד ממני כי שנכנסים לזה כבר קשה מאוד לצאת)