מיומנו של סמוראי

אני לא מאמין פשוט לא מאמין... דחו לי את זה לאפריל.... פאקינג עוד שלושה חודשים

הייתי אמור לעשות טיול בפסח הזה אחרי הבחינה הפסיכומטרית הזו.. אבל לאאאאא

*נשימה עמוקה*

אוקי נרגעתי...

כפי שידוע דחו את מועד הבחינה לפסיכומטרי. המועד שהייתי אמור לגשת אליו ב11 בפבוראר.

אבל משום מה מרכז הבחינות הארצי החליט לדחות את הבחינה לאפריל בסמיכות למועד אפריל... למזלי זה לא יפגע במיונים לעתודה.

לפחות עכשיו יש לי זמן להתכונן ולהתפנות ללימודים רגילים תוך כדי...

אז אם תסלחו לי אני הולך לנוח קצת..

הסמוראי

ברצינות... אל תעשו את זה, לא יוצא מזה שום דבר טוב (אלא אם אתם אוהבים ללכת בשעות הלילה המאוחרות).

בכל מקרה.. הנה חלף לו שבוע רגוע ללא הרבה חוויות.

(טוב קצת קשה לעשות משהו כשהחיים שלך נמצאים מגוהצים ומקופלים במגירה ורק מחכים שתיקח אותם בחזרה ב11 לפברואר)

כל יום שאני עובר אני רק מודה לזה שהוא עבר חלק ושאני מתקרב לעבר המטרה שלי. ותודה לכל אלה שתומכים בי ומגלים הבנה (במיוחד תודה למשפחה שגם ברגעים הקשים שאני רוצה להרים ידיים הם עדיין תומכים והם יודעים בדיוק איך לעודד ולעזור לי להמשיך)

בנוסף פירסמתי מכתב של ידידה שלי פה, בפוסט למטה. חשוב לי שתגידו מה דעתכם.

אממ איך אני אסכם את היום הזה והשבוע. הכל מעולה. יש התחלות חדשות באופק וניצנים של אהבה אפילו. רק שאני אסיים את הפסיכומטרי הזה.

טוב אני אלך לצלול למיטה החמה שלי... לילה טוב

הסמוראי

זה מכתב שידידה שלי (שאני מאוד מעריך) כתבה והיא רוצה שאני אפרסם את זה.

זה מאוד חשוב לה.

אני רק רוצה להגיד לך שתזכרי שאת אדם מאוד חשוב לי ושאני אוהב אותך מאוד.

אני תמיד כאן בשבילך.

הנה הטקסט שהיא כתבה:

שלום קוראים לי -  ואני בת 18 ואני כבר הרבה שנים בטוח מחלת הבולמיה. לאחר שנה וחצי הורי גילו את המחלה שלי התחילו לחקור אותי ולשאול שאלות לאחר כמה זמן של חקירות נכנעתי להם. התחלתי לספר שאני מקיאה מזה כבר שנה וחצי ראיתי על הפנים שלהם שהם מאוכזבים, אני חושבת שזה היה הקטע הכי קשה במחלה,

פשוט להסתכל לתוך העיניים שלהם ולהרגיש את האכזבה שעוברת עליהם באותו רגע. ישר שהם גילו התחילו "הבעיות" דבר ראשון הם קבעו לי תור אצל מומחית לבולמיה ואיך לא זה יצא בדיוק על הגדנ"ע ולא יכולתי לצאת אליה, רק בגלל התור המטופש והבלתי נחוץ הזה שההורים שלי חשבו שעכשיו זה מה שיכול להציל לי את החיים. וכמובן שלא, כמו שאמרתי קודם אני כבר הרבה שנים במחלה. כל מי שיודע על זה (וזה לא ממש הרבה) חושבים שזה בגללי שאין לי את הרצון להפסיק את המחלה אולי זה קצת נכון כי טוב לי עם זה באיזה שהיא צורה. אבל זה גם לא כל כך פשוט להפסיק כמו שזה נראה. היו לי ירידות וגם עליות במשקל במצבי הרוח המתווספים ובכמות ההקאות. כשמצבי טוב אז זה בערך פעם ביום יומיים אבל שמצבי רע זה כל יום כל היום כמו מצבי עכשיו אני בהשגחת הורים של 24 שעות ביממה כדי שיוכלו לשמור עלי לא להקיא (בינינו זה לא כזה עוזר יש המון שיטות להתחמק מזה). כולם מנסים לשכנע אותי שזה פוגע בי וזה רע. אבל בינתיים זה לא עושה לי כלום, עד שזה כן יעשה אין לי שום כוונה להפסיק, אני יודעת שהדרך שלי לא בריאה אבל היא למען מטרה טובה (לא ללמוד ממני כי שנכנסים לזה כבר קשה מאוד לצאת)