מיומנו של סמוראי

חלק נוסף בסיפור תהנו

הרגשתי משהו לח נוגע לי בפנים, ניסיתי להזיז אותו עם היד שלי ואז הרגשתי פרווה, קמתי וראיתי כלב , כלב לבן עם אוזניים שמוטות וכתם שחור על הגב. "היי כלב" אמרתי "אתה לא ראית במקרה את החולצה שלי נכון?" הכלב הטה מעט את ראשו הצידה, הסתכל עליי במשך שלוש שניות ואז הסתלק משם, "גם לי נעים להכיר אותך" צעקתי לו בשעה שהוא נעלם בסבכת  היער שנשק לחוף. שחר חדש הפציע והגיע הזמן להתחיל לדאוג לעצמי ראשית, למצוא את הדבר החשוב ביותר, מים. ניסיתי להיזכר בתוכנית שראיתי מה הם אמרו בנוגע למציאת מים אבל תמיד היה נראה שהמים פשוט צצו להם מידי פעם בתור נהר או בור מים אז החלטתי לחפש את אלו אז בלי שום הכנה מוקדמת או בלי מחשבה לעומק נכנסתי אל תוך הסבכה במסעי אחר המים. תחילה באו היתושים עוקצים תמיד בכל מקום חשוף, הדבר שיגע אותי כי לי לא הייתה חולצה כלל ואז הצמא החל להציק, המשכתי ללכת מנופף בידי כמטורף מנסה להרחיק ממני את היתושים האלו ובאותה עת מחפש משהו לשתות  תחושת היובש כבר גרמה ממני לשכוח מהיתושים, המשכתי כך עוד כמה שעות ואז החלטתי לשכב לנוח למזלי מצאתי ערמה של עלי בננה ולידם אשכול בננות חצי אכול, רגע, זה האשכול שלי. הסתובבתי במעגל במשך שעות. למזלי, השהייה בתוך הסבכה מנעה ממני להיות חשוף לשמש הקופחת שעל החוף. נזכרתי שראיתי על החוף  עצי קוקוס וזכרתי שבתוך הקוקוס ישנו את חלב הקוקוס, נוזל מתקתק וטעים ומכיוון שלא היה לי משהו אחר בהישג יד זה היה נראה לי לא רע. אספתי לי כמה קוקוסים אשר נפלו מהעץ והבאתי אותם חזרה אל מיטת הבננה שלי, אמרתי לעצמי עכשיו לפחות יהיה לי משהו לשתות, אך לטבע לפעמים יש חוש הומור מעוות. כדי להגיע לחלב הקוקוס, אתה צריך לעבור את הקליפה, וכשאני אומר קליפה אז אני מתכוון שתחשבו על האגוז הכי קשה לפיצוח שנתקלתם בחיים ועכשיו תוסיפו לזה את העייפות ואת הייאוש לשתייה וקיבלתם את אגוז הקוקוס שלי.