מיומנו של סמוראי

טוב זהו.

 אני יוצא למסע עם המזוודה מאורגנת ותיק הגב.

עם מחברת ריקה לכתוב את כל התהיות

וראש פתוח לקבל מכל העולמות.

יוצא למסע אל דרך לא ידועה

לא יודע איך ארגיש בעצם מי ידע.

מבט לאחור ונשימה עמוקה.

לצלול אל תוך ההרפתקאה החדשה.

ויהיו חוויות

גם רעות וגם טובות.

אבל בעיקר חוויות שמשפיעות.

להתראות חברים נתראה בקרוב.

מאחל לכם שבוע נעים ורק טוב.

הסמוראי

ואוו אני לא מאמין שזה הגיע.

בעוד כמה שעות ב24:30 היום אני אגיע לבית הספר ואטוס לפולין...

אני מקווה שזה יהיה מסע טוב ומלמד.

יש לי מחויבות לעזור לחבר בכיסא גלגלים לעבור את המסע אני מקווה שאני אעמוד בזה.

בנוסף אני חושב שאני אצליח להתמודד עם זה יותר אם אני אתחבר לדת... לכן אני לוקח איתי ספר תהילים. ואחרי שיחה עם רב הוא נתן לי גם להגיד את התפליה "אל מלא חרמים" בגירסא של יום השואה. זוהי תפילה יפה

ואני מקווה שיהיו עוד אנשים שיבואו ויתפללו איתי.

זהו נוסח התפילה:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיע מַזְהִירִים אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הַיְּהוּדִים, חַלְלֵי הַשּׁוֹאָה בְּאֵירוֹפָּה, שֶׁנֶּהֶרְגוּ, שֶׁנִּשְׁחֲטוּ, שֶׁנִּשְׂרְפוּ וְשֶׁנִּסְפּוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵׁם, בִּידֵי הַמְרַצְּחִים הַגֶּרְמָנִים הָנַאצִים וְעוֹזְרֵיהֶם מִשְּׁאָר הֶעַמִּים. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיַעֶמְדוּ לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַיָּמִין, וְנֹאמַר אָמֵן.

אני מרגיש משוחרר אחרי שאני קורא אותה.

ממש התקרבתי לדת (אל תדאגו אני לא חוזר בתשובה) אבל יש דברים בדת שאני מתחבר אליהם.

בנוסף אני אפגוש את אח שלי!!! הוא יבוא מליטא (איפה שהוא לומד) לפולין (שזה משהו) ואני אפגוש אותו אחרי כמה חודשים שלא התראנו אה וגם הוא החליט שאני אשמש לו כנער שליח ואביא לו כמה דברים מהארץ. כגון במבות, טחינה, ראווטר, וצעיף של מכבי ת"א בכדורסל בשביל המשחק שלהם בקרוב (גם אני רוצה לצפות במשחק מהיציע!) בכל מקרה יהיה כיף.

אני לא יודע למה אבל שוב התחברתי לשיר של אהוד בנאי: ":יוצא אל האור"

פשוט שיר יפה....

בכל מקרה להתראות אנשים וניפגש אחרי שמונה ימים. ביי ביי

לפני כשעה בערך הייתי בבית הכנסת לסיום הצום. היו לי טיפה יותר מ24 שעות לחשוב על המון דברים עם עצמי. ניסיתי אפילו לנסות לעשות "תענית דיבור" (מה לעשות חן גרמת לי להשראה) לא כל כך הצלחתי אבל בהחלט יצא לי לחשוב עם עצמי. הייתי בנתק מלא מהעולם לא היה מחשב לא היה טלויזיה ולא היה טלפון.

ישבתי וחשבתי על הרעות שעשיתי.

וזה ייסר אותי

הכאב היה עצום והדמעות שצפו כנהרות.

אם מקודם לא הצטערתי על דברים, עכשיו אני מצטער שבעתיים.

יש דברים שאפשר לומר ששזה כבר מאוחר מידי

אבל  אני חושב שבחיים שום דבר לא מאוחר מידי אם אתה עדיין נושם.

ומצד שני... כשזה נוגע באנשים אחרים. אולי באמת יש דבר כזה שנקרא מאוחר מידי

הייתי רוצה לכפר על החטאים שלי של אדם לחברו כי החטאים עם שלי לבורא עולם אני מניח שהוא סלח לי.

האמת היא שאחרי שהיה לי את היום הזה של הייסורים (לא רק הצום השפיע)

אני מרגיש כאילו נולדתי מחדש.

כאילו הייתה לי קליפה קשה ועבה שכלום לא חדר דרכה

ועכשיו היא נסדקה ונשברה לגמרי

וחשפה אותי אל כל העולם שבחוץ

אני לא יודע אם זאת הייתה חוויה רוחנית אבל זה היה ממש עוצמתי

השאלה היא.

מה אני עושה עם זה

אז התחלת מחדש. נו יופי ו..

ה-ו.. הזה

מרגיז אותי שנפל לי האסימון מאוחר

שההבנה הגיעה מאוחר מידי

אולי יש לי את הכלים.

אבל אין לי מה לעשות איתם.

זה תלוי באנשים האחרים להחליט אם הם מאמינים בשינוי.

גמר חתימה טובה.

שנה טובה

ושבוע טוב

הסמוראי

נ.ב.  מחר צריך להתארגן לפולין.