הבלוג שלי.

מישהו עוד קורא פה בכלל?

אמביוולנטיות. איך אפשר לקרוא לזה אמביוולנטיות כשברור לי בדיוק מה אני רוצה? אין שום בלבול זה רק הקרב בין המיידי לרחוק. ואני רוצה להאמין שהרחוק גם הוא טוב כמו ההווה. וקשה לי. ואולי אני צריכה להרפות ולהבין שאי אפשר לדחוק בבנאדם להיות משהו שאולי הוא בכלל לא?
אבל למה זה בא על חשבוני? על הלב השבור שלי, על הרצון לתת בצורה כמעט אינסופית ולהפוך בנאדם למאושר.
טיפת כעס מעולם לא הייתה בי, רק כאב כאב כאב. כאב שהדבר הכי יציב שהיה לי בחיים מתמוטט בחמש דקות, אבל לא באמת מתמוטט ומכניס אותי לאיזשהי אשליה של עולם אוטופי שבכלל לא קיים. הכל הדחקה הדחקה הדחקה.

למה את עושה לי את זה? אני רוצה להשתחרר אבל להישאר כבולה אלייך.
בסופו של דבר כולנו אנוכיים, כולנו אגואיסטים. (וזה כ"כ נדיר שאני מודה בזה) אני רוצה שיהיה לך טוב, באמת יותר מכל דבר. אבל עושה הכל כדי שהטוב הזה יהיה לצידי, ואני מרגישה רע עם זה שאני לא נותנת לך את החופש לבחור ולהחליט. מנסה להזכיר לך שיש לב של בנאדם בכל הסיפור הזה. זה לא ששכחת, פשוט יותר נוח להדחיק ולמשוך עוד קצת.
הפחד הזה. אני מקללת את הפחד הזה שלך. תפסיקי לפחד, תתני לעצמך להתמסר עד הסוף ותפסיקי להתכחש למה שבוער בך בצורה כ"כ חזקה ומרשימה.
תפסיקי לפחד מה יחשבו, מה הם יגידו, למה את צריכה להיות 'שונה'. זה לא כזה נורא, זה דווקא נחמד, מניסיון.

בכל דילמה יש צד אחד שקצת יותר חזק. אז אולי בבקשה תגידי לי, מה הצד הזה אצלך?

אני מצטערת.