הרגע נכנס בחור צעיר ללובי וביקש לדעת איפה יושבת חברה X. אמרתי לו שבבניין השני. הוא נאנח, ושאל אותי "תגידי, את יודעת במקרה איפה מחפשים מהנדסי מכונות?". אמרתי לו שינסה אצלנו. כתבתי לו יפה על פתק את שם החברה והמייל של משאבי אנוש, והחזקתי לו אצבעות בלב. זה גומר אותי לפעמים. הכי גומר אותי כשמתקשרים אנשים ושומעים בקול שלהם שהם כבר לא צעירים, ומחפשים עבודה. מתכווץ לי הלב.
ועובדי הנקיון פה? במיוחד הגברים הרוסים. הרי זה כל כך קרוב אליי, הרי זה כמו לראות את סבא שלי, מעביר עגלות מלאות במטען, נושא שואבי אבק כבדים ממשרד למשרד. רק לפני שנתיים בערך הוא הפסיק לעבוד, והוא כמעט בן 80.
כואב לי, כואב לי על המדינה הזאת, כואב לי שבבית שלי, אני לא יכולה להתרווח בנחת לשנייה. תמיד יש עוד משהו שמדאיג אותי עד קצות עצביי.
עצוב.