שחר אדום- סין

אני שוכב על מזרון כחול ומביט על שמיים אפורים כמו פרווה של חתול סיאמי. שני אנשים כורכים סביבי רצועות וחגורות. מושכים את החבל המחובר לרגליי בכוח כדי לוודא שהכול תקין.

הם שואלים אותי בספרדית: "טודו ביאן?"

אני עונה בחיוך: "כן, אצלי הכול בסדר" ונכנס איתם לתוך מעלית כתומה, שעולה באיטיות מותחת עצבים לגובה של מאה עשרים ושניים מטרים. משום מה, נראה לי חשוב לציין גם את שני המטרים הנוספים הללו.

האמת שזה קצת מפחיד, לא כמו שחשבתי אבל עדיין יש רעד קטן בגו התחתון. הוא חולף מהר. אנחנו באמצע הדרך. כל החברים מהטיול באו איתי, אפילו יפעת שפגשתי לפני כמה ימים והחלפנו מבטים. הם צועקים חזק, אני לא שומע. בראשי מתנגן לו טראנס בווליום גבוה, מצב ראבק, הגוף עושה ורק אחר כך חושב. לקפוץ מגובה כזה לתוך האדמה הקשה, מה לעזאזל חלף לי בראש. בום, בום, בום, הטראנס מתחזק. המעלית נעצרת בחריקת גלגלת. האיש שעובד שם, נדמה לי שקוראים לו חואן, אומר לי כמה דברים אחרונים. זה נשמע כמו הספד. אני אומר לו: "ואמוס", קדימה.

השער הקטן נפתח והכבל שקשור לרגליי נשמט מטה, זו הפעם הראשונה שאני שם לב למשקלו, הוא גורר אותי מעט מטה. אני רוכן קדימה להטיב לראות. הרכבים שעוברים בכביש הקרוב נראים כמו נמלים קטנות והחברים מלמטה אינם נראים כלל, נקודות קטנות על הרקע הירוק של הדשא.

חואן סופר עד חמש. אני מכין עצמי. סופר איתו בלב, אחת, שתיים, שלוש, ארבע וחמ....

אמרתי לכם שהייתי הקופץ הראשון לאותו היום? בחלק מהמקומות מורידים בעלות של הקפיצה הראשונה מחמת הסיכון. 

"חמש", חואן אומר, ואני קופץ קדימה בכול הכוח שרגלי הצליחו להפיק. לכמה שניות, אני לא בטוח שאני אכן קשור, ונמלטת מפי צעקת טירוף של מתאבד. אני נופל במהירות שיא, כמו גוש אבן.

משיכת החבל מעלה הודיעה לי שהכול בסדר. המשכתי להתנדנד בין שמיים וארץ עוד כמה רגעים עד שהורידו אותי למטה, ראשי אדום וגדוש מצביע לכיוון האדמה. כמות האדרנלין שזרמה לי בגוף הייתה עצומה, חיבקתי את כולם, רקדתי והצטלמתי. זיכרון הקפיצה ממשיך לפעפע בי גם היום.

אין הרבה רגעים בחיים שעצם קיומם מצדיק את קיומך. זה היה אחד מהרגעים האלו. מעולם לא חשתי קליל כל כך. יש חוויות ויש דברים כיפים, זה היה משהו אחר, טרנסצנדנטלי. פתאום אני מבין למה אני פה, בעולם הזה. לא אוכל לנסח זאת במילים יפות אבל בפנים משהו התחבר. שברים קטנים התאחו ופצעים הגלידו. אולי זה החותם שהותירה בי תחושה של כמעט מוות ואז הערכה מחדש של מושג החיים.