שחר אדום- סין

החומה הנמוכה, מלאת הטחב, ליוותה אותי משחר ילדותי. במשך שנים רבות, הטמנתי בה פתקים מקומטים, בידיעה שהיא הכותל המערבי שלי. גדר היקפית סביב הבלוק השכונתי שהפרידה בין כר הדשא הירקרק לכביש הצר. החומה הסינית של ימי התבגרותי שהיוותה עבורי מונומנט היסטורי, קו גבול בין המותר לאסור.

העשב השוטה שהקיף אותה היה בשבילי סבוך ומרתק כשמורת האמזונס, והרמשים הקטנים כמיקרו קוסמוס של הסוואנות בקניה. חגבים קופצים הפכו לסוסים מעופפים, ונמלים חרוצות שינו עורן ללטאות ענק. כל יום כנפי הדמיון היו לוקחות אותי למקום אחר, פעם אביר בלתי מנוצח הרוכב על סוסו הצחור ברחבי קמלוט ופעם צייד עשוי ללא חת בערבות מונגוליה.

כל יום, עם חזרתי מבית הספר הייתי חוטף כריך מהמקרר ורץ להמשיך את הרפתקאותיי הסודיות. הבית בשעות הצהרים היה בדרך כלל ריק. גרנו בבית ישן משותף דו קומתי, "בתי הרכבות" קראו לבניינים הללו. אמי עבדה בשעות האלה, והשאירה לי תמיד מפתח במקום הקבוע. הייתי רק צריך להושיט יד להגיע לחלון, במרווח שבין תריס הפלסטיק השבור לזכוכית הפנימית, שם היה המקום הקבוע.

מדי פעם, כשהתייאשתי ממשחקי פנטזיה, הייתי נוקש בדלת שמול דירתנו, הבית של שרה השכנה, שלוש דפיקות נרגשות של ציפייה. היא ידעה תמיד שזה אני, אך תמיד שאלה: "מי זה ?"

כשהדלת נפתחה, גופה הבריא של שרה השכנה היה ניצב מולי, שערה הלבן תמיד ובגדיה הפשוטים, וגופה שהדיף ריח של עוגיות חמאה שזה עתה יצאו מהתנור, כל כך אהבתי את הריח הזה.

"תכנס, למי אתה מחכה?"

צעדתי לתוך הסלון הקטן והחמים, והתיישבתי מול מקלט הטלוויזיה, לצידי השולחן החום כהה והכיסאות החומים עם הריפוד האדום. שרה פסעה למטבח ושמעתי רעש מוכר, גניחה משעשעת של מכשיר המים הקופצים. היא תמיד הייתה מכינה לי גזוז בטעם פטל ומגישה לי עוגיות.

כאשר נכנסה לסלון, פתחה את מקלט הרדיו הכחול שהופעל על ידי גלגלת גדולה בקדמותו, רעש סריקת התחנות היה מנגינה נפלאה באוזניי. בינתיים, לטשתי עיניים בקירות הכה מוכרים לי, תמונות של בנים ונכדים ובעל, את רובם הכרתי, על כולם שמעתי סיפורים. קירות ביתה היו צבועים נטיפים לבנים בסגנון "שפריץ", כפי שהוסבר לי פעם, זה דמה לי מאוד לפנים של מערה קדומה שבה הכול עמד מלכת.

העיניים של שרה היו תמיד עצובות ועגולות, כמו של כלב מסור שיודע שבעליו עומד למות. אימא סיפרה לי שהיא עברה את השואה ואיבדה כמעט את כל משפחתה. לאחר מכן, בארץ היא שכלה את בעלה, האובדן נגס בעקביה כל הזמן. אבל אני ידעתי שלי יש תמיד מקום בלב שלה, והיא צוחקת מבפנים כשאני איתה.