שחר אדום- סין

צהרי יום שני, מעלית עמוסה לעייפה בסינים וערבים, תיבת נוח לעובדים זרים. השפה הערבית מתגלגלת על לשונותיהם של הניצבים לידי ונתקעת לי בגרון. אני מחליף עם הדר מילים של בוקר, ואני רק רוצה לצאת מהמעלית הזו למקום פתוח נטול ריחות, לאכול את ארוחת הצהרים הקבועה שלנו, ולהאזין לרשת ג' באין מפריע.

בדיוק הכנתי מרק ירקות חורפי ומהביל שרק מחכה שנדוג מתוכו תפוחי אדמה, בטטה ופטריות יער סוררות. בעוד אני מוצף בשרעפים, אני קולט כי שלושה ברנשים בעלי חזות מזרחית (נו בסדר, ערבים), בוהים בי ובהדר. איכשהו, אני תמיד לא מסתדר להם בעין, וכן, זה הדדי לחלוטין. ראיתם פעם ציפור דרור בחורף? היא מתנפחת וממלאת אויר בין נוצותיה כדי להתחמם ותוך כך, היא מגדילה את הנפח שלה. כך גם אני, הערבים הם משב הרוח המקפיא שלי. 

מתוך הקבוצה מציץ ראש של ערבי ג'ינג'י שמביט בי במפגיע, אני ממהר להביט בחזרה. שירו של מאיר אריאל מהדהד בראשי: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה".

"שלום"

הוא אומר במבטא מתגלגל, ממש כמו מלצר מנומס פלוס בשיפודיה סואנת.

"שלום"

אנחנו עונים. המילים יוצאות מבין שיניי בצרורות קטנים, מטחי הברות לתוך דמויות קרטון.

"ואללק, איך ידעתי שאתם מישראל? מאיפה אתם?"

"חדרה"

"איזה יופי, אנחנו שכנים. אני מברטעה."

אני לא צריך לספר לכם עד כמה התגלית היממה אותי ושמחה אותי, איזה אושר צרוף, איזה קסם של יום. בן דודי, נצר ישמאעל, מגלה ידע נרחב בגאוגרפיה הישראלית, ולאחר סקירה בבית תפוצות ישראל וביקור ב"יד ושם", גילה כי אנחנו שכנים.

אז זהו, שלא.

האמת, שיש לי רפלקס נוראי שהשתרש בי עוד מימי הצבא, כשאני רואה שני ערבים ומעלה, אצבעותיי נסגרות לאגרופים קמוצים ואני מחפש יציאה קרובה או לחילופין, חתירה למגע, ולא מהסוג שעושה נעים.

דלתות המעלית נפתחו ולהקת הישמעלים (זה יכול להיות אחלה שם ללהקה), יצאה החוצה בקולות רמים, נרעשים מהתגלית. חבריו טפחו על גבו ועודדו אותו, איך הוא זיהה ישראלי בסין ואפילו אמר לו שלום. הם המשיכו בקולות הרקע שנשמעו כברבור קולני, ההולך ומתרחק, של קופים בקרקס.

הדר מושכת אותי לכיוון השני, מרפה את שריריי שהיו מוכנים לקפיצה. אנחנו פוסעים ברחוב והאויר החם יוצא מריאותי בקול נשיפה שקט, כמו בלון שיש בו חור נסתר. חזרתי לשגרה, נשימה ונשיפה, חיוך ונשיקה. הכל בסדר, השריטה שלי מעלה ארוכה, רק שמדי פעם מגיע ערבי ומקלף את הגלד, וחוזר חלילה.

ניסיתי לחשוב בצורה מפוכחת על הנושא, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אישית, והגעתי למסקנה הסתומה שאין פיתרון ( או בידרון) אם תרצו, מהסיבה הפשוטה שאני לא בטוח שאני רוצה אותם כשכנים שלי. הם אנשים כמו כל האנשים ויכול להיות שאילו אני הייתי במקומם, אזי הייתי נוהג באותה הדרך, אבל למזלנו, אנחנו לא שם.

אין פה עניין של סיסמאות וקלישאות, ימין ושמאל. כל עוד אנחנו רבים על אותם המשאבים ועל אותו "הריבוע", כפי שאני מגדיר זאת, לא יהיה שלום. לנו יש ולהם אין, ומה שהם רוצים לקבל, אנחנו לא ניתן. יתרה מזאת, אם הייתי חושב שחלוקת שטחים תרצה אותם ותאפשר לנו שגרת חיים, הייתי עושה הכל כדי שיקבלו זאת. לדאבוני, אני יודע כי ברגע שהם יקבלו שטח חדש, הם לא יבדקו האם הוא כשיר לבנייה או לחקלאות, הם יבדקו אם ניתן להעמיד שם עמדת צלפים.

הדבר היחיד שאני יכול לדמיין הוא שתי מדינות לשני עמים. הם לא רוצים אותנו, וסליחה לכל התקינים פוליטית, אנחנו לא רוצים אותם. אנחנו ב-48 לקחנו את מה שנתנו לנו ונלחמנו על כל פסע. הם רוצים לקבל את מפתחות הבתים שלנו, ועוד בחינם. שיקחו את הרשות ואת השטחים שהם נמצאים בהם, ואם לערבים הישראלים היה מעט כבוד, הם היו לוקחים את עצמם לשטחים ובונים את עצמם כראש לאריות, כסמכות לגיטימית ולא כאוכלי שאריות של הישראלי הממוצע בתוך גבולות המדינה שלנו.

אם למישהו מהאחים הערבים של הפלסטינים, היה באמת כל כך איכפת ממצבם, היה ניתן להקצות להם איזה נחלה לא מיושבת בכל אחת ממדינות המזרח התיכון, אפריקה או אסיה, אבל בשורה התחתונה, הם גרים בתוכנו, ואנחנו גרים בתוכם - זרות קיומית בלתי אפשרית. הם רוצים להיות כמונו, אבל לעולם לא יצליחו כי ישנה אפליה מובנית, אז הם חוזרים מתוסכלים לכפרים שלהם וחושבים כיצד לתקוע טריז בגלגלי הציונות.

אני יודע שהדברים שאני אומר נשמעים מעט קשים ולא משוייפים לאוזן, אך תנסו לענות לשאלות הבאות ותגידו לי מה אתם חושבים:

האם הייתם רוצים שכן ערבי?

האם הייתם מסכימים שהבת שלכם תתרועע עם חבר ערבי?

האם הייתם מעוניינים בראש ממשלה ערבי?

אם עניתם בשלילה גמורה לשלושת השאלות הנ"ל, אתם ככל הנראה, מאמינים כי לא בכדי ישראל הוגדרה במגילת העצמאות כ"מדינה יהודית דמוקרטית". יתרה מכך, אתם מאמינים כמוני, כי ישראל זו המדינה שלנו, ולא שלהם.