הייתי חוזר הביתה רק לאחר ששמעתי את אמי קוראת לי בקול: קובקיס , קובקיס. שמי שנהגה בהטעמה יוונית לזכר סבתי שנולדה שם, באתונה. לדעתי, היא נמצאת היום יחד עם האלים באולימפוס, לוגמת נקטר מנגו מרווה.
כאשר אמי ראתה אותי מגיח מהדירה של שרה השכנה, היא קפצה עלי כאילו לא ראתה אותי שנים, חיבקה אותי ונשקה למצחי, ואמרה "טי קאניס , פדימו?"("מה שלומך, ילד שלי" ביוונית).
זה תמיד הלחיץ אותי מעט. למה היא כל כך פוחדת, הרי היא יודעת שאני אצל שרה או בדשא. החיבוקים שלה היו עוטפים ומלאים, ובגדיה כמעט תמיד היו ספוגים מים וזיעה.
מיד עם כניסתה הבייתה, תיק הצד השחור היה נזרק ברישול על אחד הכיסאות במטבח ודלת המקרר נפתחת. היא הוציאה משם אוכל פשוט רק כדי להשביע את רעבונה: צנון לח מטל, בצל יבש, גבינות לבנות והרבה לחם. נהניתי לראות אותה אוכלת, היא הפיקה מכך את מירב ההנאה בנגיסות קולניות. לאחר מכן, הרתיחה מים לקפה שחור, והחלה לשוחח איתי על איך עבר לה היום. תמיד אלו היו אותם סיפורים. שום דבר לא חדש בבתי השכנים. אמי עבדה כעוזרת בית וניקתה בתים של אנשים אחרים. היא הדיפה ריח של אקונומיקה ונוזלי שטיפת רצפות, שילוב מתקתק עם צריבה קלה בנחיריים. עבורי הריח של אמי היה שווה ערך לריח פריחת ההרדופים.
כשהמים רתחו בקומקום, היא מזגה אותם לכוס חרסינה לבנה ונמוכה, שעליה התנוססו קישוטים מוזהבים. האדים של הקפה השחור והחזק חדרו לעורי ולדמי, ועד היום נמצאים בתוכי. היא שתתה את הנוזל המר והשחור בטקס רב חשיבות ובסיימה הפכה את הכוס על פיה מעל צלוחית חרסינה תואמת. נתיבים של בוץ זלגו על הצלחת ומקצתם על שולחן המטבח.
"עכשיו זה בסדר", אמרה אמי ולקחה את הכוס לידיה.
לא הבנתי למה היא מביטה כל כך חזק בתוך הכוס המלוכלכת ולא שוטפת אותה בכיור. היא צחקה ואמרה שזו לא סתם כוס, אלא שהיא יכולה לראות את העתיד והעבר בתוך ציורי השחור-לבן שבפנים. ביקשתי לנסות וראיתי רק כתמים כהים, ולמטה משקע גדול של בוץ מוצק.
"אימא, מה זה למטה?", שאלתי.
"זה העתיד", היא השיבה.
תשובתה הפחידה אותי. העתיד כל כך כהה, חשבתי לעצמי.
אמי היא ללא ספק אישה נאה. לא יפיפייה של מגאזינים, אבל יפה עדיין. עיניה מעט מלוכסנות וחומות בגווני הדבש, ואפה ישר וחד. עורה חלק ונעים ומתאר פניה עגול ואימהי. שיערה גלי וצבוע חום בהיר. שפתיה דשנות ומלאות, כעומדות להמטיר גשם של נשיקות.
היא גדלה בסביבה תומכת של שתי נשים: סבתי וסבתא רבא שמעולם לא הכרתי. הן הלבישו אותה כמו בובת פורצלן וניסו לשוות לה חזות אריסטוקרטית, אך אמי לא קורצה מחומר זה, גיל ההתבגרות שלה הפך אותה לנערה סקרנית הבורחת מחלון הבית בחשכה כדי לבלות עם חבריה. אימי צחקה שהיא תמיד רצתה לברוח ממעגל החנק הזה, למרות שהיה עשוי מחוליות קטנות של אהבה.
כל חייה עבדה קשה כדי לממן את חיינו, תמיד היא ביקשה ממני שאלך ללמוד כדי שלא אהיה פועל שחור כמוה.
"כל עבודה מכבדת את בעליה", אמרתי בחוכמה.
"כן, אבל יש כאלו שמכבדות יותר" אמרה ושתקה.
ידעתי תמיד שיש לה חוכמת חיים שלא ניתן לזלזל בה. היא ראתה את הפשטות של העולם ולא את המורכבות, כאילו ענדה על אפה משקפיים שרואות רק שחור ולבן, בדיוק כמו בכוס הקסמים שלה שחוזה את העתיד.
באותם ימים חגגתי את יום הולדתי השניים עשר. ציצית שיער חומה הידרה את ראשי ועיניי הירוקות בהקו בבטחה תמידית. גופי הקטן היה חזק ושמי נודע לשמצה כבריון השכונתי. לא נתתי לאף אדם לרמוס את כבודי או כבוד אימי. ילדים נוהגים לקרוא בשמות, ולציין שאימך עובדת במקצוע העתיק ביותר. על כל קריאת גנאי כזו, השבתי באגרופים קפוצים ובעיטות כדורגל.
היו לי הרבה חברים: נדב העשיר, ניר היפה ואני הייתי החזק. לכל אחד היה מעמד כזה או אחר בזכות תכונותיו הטבעיות. למרות בעיות המשמעת, הייתי תלמיד מצטיין. כל התעודה הייתה מלאה בטוב-מאודים ומעולים. כל טו בשבט, בזמן חלוקת התעודות, רצתי הביתה להראות לאימי ולשרה השכנה את ציוני המרשימים. שרה השכנה הייתה נוקשת על העץ שלוש פעמים ואילו אימי ירקה עליי שלוש פעמים ומילמלה בקול, "בלי עין הרע".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: