שחר אדום- סין

היה לי חלום מוזר מאוד. חלמתי שאני, בדמותי הנוכחית, הולך לבית הספר היסודי שלי ונכנס לתוך חדר קטן, שהתואר קיטון מתאים לו ככפפה ליד, צפוף וקטן בצבע אפור אסבסט. המטרה הברורה הייתה החלפת בגדים ליציאה. יש איזה בטחון בלי דעת בחלומות, משהו שמושך בוודאות קיומית לבצע דבר מבלי באמת להבין את פשרו. הנחתי את תיק האימון שלי על ספסל עץ פשוט, זהה לחלוטין לספסלים שנהוג לשבת עליהם בזמן טקסים שכבתיים.

בעודי מסיר את חולצתי בתנועת קילוף מעלה, בדיוק ברגע שצווארון החולצה עובר מהנוחות היחסית של הצוואר הדק למיצר הגולגולת דרך אף, עיניים ושיער, ראשי, שהיה רם בכמה עשרות סנטימטרים מקהל היעד המקורי של חדר ההלבשה הזה, הציץ מעבר לצוהר מסורג. מעבר לנוף הקבוע של עץ הזית הזקן שהשיר זיתים שחורים כדמעות של זמן, וקירות אולם הספורט שבימים אחרים פרשו עליהם סדיני כותנה לבנים, כדי שישמשו כמסך קולנוע בית ספרי לעת מצוא, בלטו בזרותן שתי בחורות שיצאתי איתן תקופה. הן ישבו על ספסלים שונים, חייכו לעברי ונופפו אלי לשלום.

זה נראה לי מאוד לא קשור ששתיהן הגיעו דווקא עכשיו לבית הספר, כשאני אמור להתלבש, ואיך לעזאזל הן יודעות שאני פה?

אחת מהן, הימנית לצורך העניין, הייתה יפה מאוד. בחורת "פרס", כזו שאתה מציג לחבר'ה בחזה מלא אויר חם ומתמוגג ממבטי ה"איך הוא שיחק אותה" החודרים. הבעיה שלעיתים המציאות אינה חד מימדית, ויופי לבד אינו מחזיק לאורך זמן. התקשיתי לנהל איתה שיחה, לא כי הייתה פחות נבונה ממני, אלא כי היא הייתה יבשה להחריד. לדבר איתה זה היה כמו לאכול לחם בתוך פיתה, חנק מצמית בגרון. אחרי כמה ניסיונות נפל להפיח חיים במה שאמור היה להיות זוגיות קולחת, פרשתי לאחר כבוד במשפט האלמותי: "זו לא את, זה אני", אבל זה היה היא ועוד איך.

השנייה, השמאלית, הייתה בחורה זורמת יותר וכיפית יותר, לפחות עד שהיא גילתה שאני לא מתכנן שהיא תהיה אם ילדיי. בחודשים שהיינו יחד הרשנו לעצמנו לשחק בנדמה לי, וזאת אחרי שהודעתי קבל עם ועדה כי אני טס לטייל no matter what! היא קיבלה את זה בהבנה ולרגע אחד בודד ומבליח כמו כוכב נופל, חשבתי שזו בחורה לעניין.

אמהמה, מה שנראה כתוכנית מוצלחת על הנייר, הפך במהרה למירוץ נגד הזמן. כשהייתי כבר בעיצומו של הטיול, ולמעשה אף נפרדנו על הנייר, היא התחילה לאבד את העשתונות והציבה אולטימטומים בלתי אפשרים ברמת זכות השיבה. הבחורה הזורמת הפכה שוקעת ואיתה שאריות הזיכרון, המתוקות יש לומר, של הקשר.

ונחזור לחלום, כשסיימתי להתארגן הבטתי בשעון וראיתי כי עבר זמן רב מדי ואני מאחר. יצאתי בחופזה מהחדר לעבר החצר, אך למרבה ההפתעה, גיליתי כי יצאתי לתוך חדר המדרגות של בית הילדות שלי.

עוד לפני שהספקתי לזוז, במצמוץ עיניים בודד, המעסיק שלי אומר לי,

"הדר פה".

חלום אחד, שלוש נשים, וזה ממשיך להסתבך. אני יוצא החוצה במהירות כדי לראות את הדר, והיא מצידה קופצת לעברי ומחבקת אותי בחום. אתם זוכרים שהיו שלוש, נכון? אז איפה השתיים האחרות?

שתיהן באות אלי בפנים מרים וזועפים ומאשימות אותי ומנאצות את הרגע בו פגשו אותי. אני לא זוכר מה הן אמרו, אני זוכר רק את הבעת הפנים המקומטת מזעם.

הדר הסתכלה עליהן ואמרה דבר מה, והן נעלמו ונגוזו.

נותרנו אני והיא מחובקים ומחוייכים.

ערפל השינה החל להנמג והתעוררתי לצליל השעון המעורר ונביחות השמחה של יובב. גופה החם של הדר נשק לגופי. אימצתי אותה לעברי חזק חזק וסימנתי שפתיים על עורפה.

"בוקר טוב, יפה" אמרתי בלחישה.

בזמן שהידסתי בביתי הלום שינה וניסיתי לדלות פרטים נוספים מהחלום ולרדת לעומקו, הבנתי כי תוכן החלום אינו חשוב במיוחד. החשוב הוא שבסופו של החלום כמו במציאות עצמה, הדר ואני מצאנו את עצמנו שלובי זרועות.