שחר אדום- סין

האויר טוב יותר שם, אני נושם מלוא הריאות. הרחובות נקיים ברובם, מלבד כמה יושבי קרנות רחוב המקרקשים בפחיות שימורים ריקות ומרקידים בתוכן כמה מטבעות מלוכלכים. הבניינים זוהרים בניאון, והכבישים כמו בהסכמה שבשתיקה סואנים פחות. לבד, אני צועד, נושם גדול. בדידות מעיקה רובצת לפתחי כמו כלב זקן שנים, הוא ממתין לאות, אני לא נותן לו להתעורר, מרדים אותו בליטופי כף ידי. שן, ידידי, שן, אין לך בשביל מה לקום, אני אומר לו בהמהום. רתך יושב על רגלי מפלצת מתכתית, עכביש אלומיניום, ומתיז מטר של גחליליות רומצות.

אני פוסע לתוך שדרת בילויים ידועה, מרחק הליכה ממלונות "מריוט" ו"הילטון", יש פה הרבה זרים שיושבים סביב שולחנות ומשיקים כוסות בירה מוקצפות לנשיקות זכוכית. אני מחפש מקום לאכול בו. אמנם, אני מכיר את המקום הזה מצוין, אך כשאתה מגיע לבד למקום אתה מעדיף למצוא מקום כמה שיותר ביתי וצנוע, מקום שלא יצעצע ויחצין את הלבד שלך. עיני לכדה שולחן עץ פנוי ומזמין בקצה מסעדה שכבר סעדתי בה בעבר, היא מתמחה במטבח הגרמני ומייצרת בירה במבשלה משל עצמה. השירות היה מהיר ונעים, מיד כשהתיישבתי הניחו מולי לחם שחור מלא בסלסלת קש, ובצד חמאה רכה למריחה. הבירה הגיעה ונלגמה בתענוג. למנה עיקרית הזמנתי שיפוד פילה בתוספת ציפס עבה מותן. הרגשתי כמו במשתה פרטי משלי. בזמן ההמתנה, שכאמור לא היה רב, שלפתי את ספרו של גרוסמן "אישה בורחת מבשורה" והמשכתי בקריאה הרצופה שלי שהתחילה לפני כמה ימים במיטתי והמשיכה ברכבות.

מאז ומתמיד אהבתי את כתיבתו של גרוסמן, כתיבה חדה אך מעוגלת. מציאות פשוטה שעטופה בתיאורים מלבבים שמאירים לנו את המציאות שאנו חיים בה. הוא לוחץ לי על שלושה מקומות בו זמנית: על הבטן, על שריר הלב ועל שקיות הדמע.

בבטן הוא מנצח על נחיל עשים גדולים ומגושמים שמשק כנפיהם המתאבקות במגע, מרעיד את קצות העצבים. על הלב הוא לוחץ ביד חשופה, ללא סרק, עובר דרך בית החזה כמו בן-בית, בואכה לליבי ומפמפם, ומלהיט את המצח ומתפיח ורידים. ואז כמו פרץ, לחלוחית פותחת שער, והיד כמו מגבה המכונית נשלחת מלקטת מי מליחות, ובמריחה זריזה מעלימה זכר.

סיימתי את הארוחה המצויינת והחלטתי לקנח בסרטו החדש של ג'ימס בונד, שהיה מעולה (בוז לכל המלעיזים. בונד צריך להיות בונד ולא יותר) וקערת ג'מבו של פופקורן מתוק, ומשם המשכתי למלון.

בחדר המלון, התרחצתי היטב במים רותחים, התלבשתי בבגדים חמים ונכנסתי למיטה כשטמפרטורת גופי עוד בנסיקה. כיוונתי את השעון שבטלפון הנייד לשבע בבוקר, כדי שאספיק להגיע לפגישה בזמן, אבל הבחנתי שהשעה כבר תשע דקות אחרי חצות, אז הזזתי את ערות הבוקר ברבע השעה קדימה, כיביתי את האור ונאספתי במהירות לחיבוקה המתקתק של השינה.