שחר אדום- סין

המשבר הכלכלי הגדול נמצא כבר כאן. הוא לא מגיע בקבצנים מזי רעב ומקררים ריקים, הוא מגיע בחליפות מעונבות ואופציות שאי-אפשר לממש, הוא מגיע בבנייני יוקרה גורדי שחקים ובנקים שקורסים לתוך תהומות הנשייה, הוא מגיע בזוגות צעירים שמרוויחים היטב ועדיין כדי לקנות דירה סבירה יאלצו לקשור את עצמם למשכנתא של 25 שנה. חברים, המשבר הכלכלי הגדול כבר כאן.

השבוע טסתי להונג-קונג והיו לי שעתיים פנויות, החלטתי לנצל אותן לצילומי הבניינים והאנשים שבדרך. אני תמיד מגיש קובלנות לעצמי שאני לא מצלם מספיק, אז הפעם יצאתי חמוש במצלמה ובראשי הדהדו הפוסטים של אנדורפין שטוען לכל מי מוכן להקשיב, כי אנחנו זן בהכחדה ואין מנוס מקפיטליזם טהור, והמקום היחיד שמתקרב למינוח, הוא לא אחר מאשר הונג קונג.

עכשיו, למי שאינו מכיר את העיר/מדינת הונג-קונג, זוהי באמת עיר ללא הפסקה, אנשים ברחובות הולכים במאסות שלא ניתן לתפוש, חליפות מפונפנות וארוחות שרד לצהרים, בנקים ושלטי חוצות בכל מקום שלא תפנה. יש המון פוזה במקום, מן תראו אותי שכזה, אנשים שהנראות החיצונית והמותגים בולטים הרבה יותר מהאישיות שלהם. אנשים מדברים שם עסקים, נושמים עסקים ובעיקר עסוקים בלהיראות עסוקים.

שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב את העיר, זו אותה האהבה שאני רוכש לתל-אביב, אהבה של תייר. אני אוהב לבוא ולאכול ארוחות טובות ולשבת היכן שכולם יושבים, אני אוהב לראות את ההתנהלות הפועמת, הבלתי פוסקת. מנגד, גם בת"א אני מצליח "לשרוד" כוס קפה וחצי בקפה הלל ואולי סיבוב קצר בנחלת בנימין. לאחר מכן, אני הופך חסר סבלנות. עבורי הן ערים-אחיות שטובות עבורי לחופשות קצרות בלבד.

בואו נחזור למשבר, זה שפרוש על כל העיתונים בחודשים האחרונים, שם מדברים עליו במספרים, ההוא הפסיד חמישים אחוזים, והשני את כל מה שהיה לו, אבל גם אז המשבר נראה לא אמיתי, הוא מרגיש לי בועתי, שקוף ודקיק. דווקא בהונג-קונג נתקלתי, וזאת בניגוד גמור לבניינים העוצמתיים, באנשים הקטנים שיושבים מול בנקים ומוחים מחאות זעירות וחסרות חשיבות. הרי מי לוקח ברצינות משקיע חובבן שניסה את מזלו באיזה חברה שכולם הימרו עליה והוא הפסיד את כל אשר היה לו. ישר הציניות קופצת עלינו ואנו מקטלגים את אותם האנשים כחסרי אחריות ששיחקו עם הכסף שלהם, אבל מה קורה, כשבנק שעבורך הוא שומר כספך נופל בגלל החלטה טיפשית ופזיזה של הדירקטריון, מי אז אשם?

בביקור הנוכחי הונג קונג, שתמיד העלתה בי אסוציאציות של מודרניזם, יעילות ובנייה מעוררת פליאה, הפכה ברגע אחד לאוסף סתמי של אנשים, בנייניים ועוני.