שחר אדום- סין

היא בוכה. קולה מנסר את גבי. היא חושבת שאני ישן. כבר הרבה מאוד זמן שאנחנו לא מדברים. אנחנו חיים יחד, אבל בעצם רק חולפים אחד בחיים של השני כמו אורח. היא שולחת יד ומלטפת לי את הגב, ואני מתכווץ ונותן לה תחושה לא טובה, אז היא מושכת את היד וממשיכה לבכות בשקט. אין לי מה לומר לה.

מנגד, אני לא רואה את עצמי יוצא מזה. אנחנו גרים אצל ההורים שלה עד שאני אשתחרר ואז נמצא דירה לשנינו. במשך שנים, היא הזינה אותי בזונדה תת ורידית של חום ושקט. עכשיו, אני חזק וגדול עליה, ואין לי אומץ לעזוב אותה. כבר נפרדנו בעבר והיא התרסקה לגמרי ואני הרגשתי אפס.

יש רעש מחוץ לחדר, נדמה לי שאחותה עולה במדרגות. דלת נפתחת ואז נסגרת. האור, שחדר לרגע מתחת לדלת, שב ונעלם לתוך החשיכה.

"אני יודעת שאתה ער, אני מזהה את הנשימות שלך כשאתה ער. אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד. אתה לא אוהב אותי כבר הרבה זמן."

"אני חושב שאת צודקת, זה יהיה רעיון טוב", עניתי מבלי לנוע. "אני אארוז את הדברים שלי מחר בבוקר ואחזור הביתה."

הבכי נמשך אותו לילה יותר מן הרגיל ונרדמתי לתוכו.

בבוקר, התיישבתי לארוחת בוקר עם הוריה. אימה הכינה לי כריך לדרך והרתיחה מים לקפה. העצב הציף אותי והרגשתי שעוד מילה אחת ואני אפרוץ בבכי.

אביה, כסוף השיער ורב הרושם, קירב את ספל הקפה לפיו תוך כדי קריאת עיתון. העיניים הכחולות שלו היו יותר מדי בשבילי. במקום מסוים, הוא היה אבא מושלם, לא קרוב מספיק בכדי לכעוס, אך מספיק קרוב כדי לתת דוגמא אישית כיצד אבא צריך להיות ולהיראות.

"אז מה, שמעתי שאתה נוטש אותנו." אמר במפגיע

רעש הלגימה נשמע באוזני כמו פטיש אויר, והאכזבה בקולו חרצה בי פסים של בושה.

"אני באמת לא יודע", השבתי.

ומיד, כאילו כדי להתנצל, הוספתי "אולי זה רק לתקופה קצרה".

הוא חייך חצי חיוך עקום והניח את הקפה על השולחן הלבן. הוא רכן לעבר העיתון וצקצק בלשונו, "איזה עצוב, עוד שני חיילים נהרגו בלבנון. אולי זה באמת הזמן לצאת משם."