שחר אדום- סין

זהו, הגיע הזמן, החלטת שאת חייבת לעבור דירה. אחרי תקופה לא קלה ואינטנסיבית של גישושים וויכוחים על מחירים ואופציות לשנים הבאות, מצאת את הדירה הראויה. בשעה טובה, את נכנסת לדירה, כולך רינונים ושירה - מאושרת עד הגג, עד כדי פרפרים. אמנם, הגימורים לא ברמה גבוהה, הצנרת משתעלת, ויש לך טענות על הנדסת האנוש הקלוקלת אבל את מציינת לעצמך, כי אם לא מתייחסים לעובדה שיש לצבוע את כל הקירות לאלתר, אי-שם מתחת למעטה המתקלף, ברור לך כי מצאת לך מקום משלך. אחרי המעבר, את עדיין נרגשת ומפזזת בין הארגזים שטרם פרקת. ברם, האופוריה הראשונית מאיימת להעלם, יש כל כך הרבה דברים שלא צפית, השכנים נוראיים וענן מלנכוליה אפרפר שט לעברך באיטיות. אך בתוך כל זה, את מבינה כי יש לך חומר לעבוד איתו, יש לך את היכולת ליצור משהו משלך תוך כדי עבודה קשה, ואולי, בסופו של יום, מקום שתוכלי לקרוא לו בית. עכשיו, תקראי את הפסקה שוב מהתחלה ותחליפי את המילה דירה בגבר בהטיות הרצויות.

לא בכדי, הקבלתי בין תחום הנדל"ן לזוגיות. בשניהם יש את החיפוש הארוך והסיזיפי אחר האהבה ממבט ראשון. כולם מחפשים אחר הגבר\אישה המושלם\ת, אך לרגע אינם מוכנים באמת ובתמים לעבוד על זה. לאן אני חותר? אני חותר למקום בו נשים בנות 35 מאוהבות ברעיון של גבר מוכן מראש, ישר ליחסים. כזה שיבין אותן ויבשל טוב, וכשהן כועסות שהוא יידע להפיס בחיבוק. הגברים מנגד, רוצים את הנשים שאוכלות כל היום ואינן משמינות, מקיימות יחסי מין ללא הפסקה וחס ושלום, ללא איבוד חשק רגעי. כולם תרים אחר הדירה הנחשקת, המרוהטת לפי טעמם האישי ועוד במחיר שווה לכל נפש. בענף הנדל"ן כולם יודעים כי אין דבר כזה, אז מדוע בזוגיות אנשים עדיין רצים אחד האילוזיה הזו.

יתרה מכך, יש הבדלים מובנים בין גברים לנשים. ואני מצטער להיות זה שיבשר את הבשורה, ניתן להקטין את השוני, אך לא להעלימו כליל. לנצח, הדר תראה אבק במקומות בהם, בזה הרגע, העברתי מטלית לחה ואני מנגד, לא אצליח לפצח את הקוד הגנטי של חדוות הקניות. האם זה עושה אותנו פחות טובים? לא, זה פשוט עושה אותנו שונים. לכל איש יש ארגז כלים משלו, יש לך מברג, תבריג. יש לך פטיש, תהלום. לעולם לא תוכל להבריג עם פטיש, או להלום עם מברג. חשוב כי תכיר את הכלים שאתה נושא בתוך הארגז שלך ויותר מזה, עליך לדעת בוודאות מהם הכלים שבן זוגך נושא באמתחתו.

רחוק אני מלהיות בן זוג מושלם, אבל אני יכול להבטיח כי אני מנסה בכל כוחי. גילוי נאות, כי ביום שראיתי את הדר נפלו עלי השמיים. היא הייתה ועודנה הבחורה היפה ביותר שראיתי בחיי, לא יכולתי להאמין למזלי ששפר עלי. ולמרות זאת, הזמן נקף וגם עלי קפצו ההיסוסים, אולי היא לא האחת. הרי שלא תמיד היא מתנהגת בהתאם לקוד ההתנהגותי, זה שהתקבע אצלי בראש. ביננו, גם אני חיפשתי דירה מרוהטת בלי הרבה עבודה. עם הזמן, באיטיות של מים לאבן גיר חלחל אלי הרעיון, שאין דבר כזה מושלמת. והפתרון הוא די פשוט, אתה בוחר את האישה שאהבת יותר מכל ומקבל אותה כפי שהיא, עם השגיונות והיתרונות, ולומד להשתנות יחד איתה. ההחלטה שנמצאת בידך, היא האם אני הופך את הדירה הזו לבית שלי, או שאני מתחמק בתואנה כי זה לא זה?

עבר חצי פוסט, בקבוק יין וחופן ערמונים. הדר ואני, זה עתה סיימנו לצפות בסרט "גבירתי הנאווה" עם אודרי הפבורן המגלמת את אלייזה דוליטל ורקס הריסון המגלם את פרופסור הנרי היגינס. המחזה מספר על מוכרת פרחים שפרופסור לבלשנות מאמץ אותה בתואנה כי הוא יוכל להפכה לליידי אמיתית תוך חצי שנה. כמובן, שהוא מצליח והיא עולה על כל הציפיות, ותוך כך, הם מתאהבים מבלי לדעת. יש את כל הלחיצות העלילתיות המתבקשות. אודרי עוצרת נשימה ורקס מדגמן לפי המסורת גבר רומנטי "מבפנים", כזה שלא מזיז לו.

הסרט נעשה ב-1964 והמחזה הועלה יותר מעשור לפניו, ב-1952 ולמרבה הפלא, הוא תואם גם היום לרוח התקופה. הדיכוטומיות בין הדמויות, החריפות של היגינס מול העממיות של דוליטל, הקשיחוות הגברית למול הרכות והעדינות הנשית. התסריט משובץ בתחכום בקלישאות כדוגמת הברווזון המכוער שהופך לברבורה מסובבת צווארים, והאדון שמתאהב בנערה פשוטה מן הרחוב. לאורך כל העלילה, אנו נחשפים לתמורות המשמעותיות של ובין שתי הדמויות; הוא מתרכך עבורה והיא מתחזקת עבורו, השילוב הזה והמינון הנכון של שניהם הופך את הזוגיות הזו למשהו מוצלח.

סצנת הסיום מסמלת עבורי את פסגת המשחק הגברי-נשי, הפורמולה המנצחת של מערכת יחסים. פרופסור היגינס חוזר שבור לב לביתו, תוך כדי שהוא שר לעצמו: "התרגלתי אליה"(כנסו להאזין, שיר מיוחד במינו החושף את מאבק האיתנים בראשו של גבר מאוהב) ומאזין לקולה של אלייזה הבוקע  מהגרמופון, עוד בטרם הפכה לליידי. בו בזמן, תווי פניו משתנים והמצלמה לוכדת את תחושת האובדן וההחמצה בעיניו, נדמה כי הוא לא ישוב להיות כקדם. לפתע, אלייזה מגיחה מאחור ומדברת אליו. כשהוא מבין כי הוא נתפס שמכנסיו מטה והפאסון שלו משתלשל לו מצד לצד, הוא מנמיך את שולי המגבעת על עיניו, מרים את רגליו על ההדום ואומר בקול בס: "אלייזה? איפה לעזאזל נעלי הבית הארורות שלי?"

אסגור את הפוסט בפרשנות האישית שלי לסצינה. כן, אנחנו הגברים יכולים להיות שבירים לידכן, אם תתנו לנו להיות חזקים לידכן. אנחנו נחליף נורה ותקר, נסחוב קניות ונצבע את הבית. יחד עם זה, אנחנו לא יודעים לפרש אתכן, נשבע לכן, אנחנו לא יודעים, תלמדו לומר(עדיף ברשימות – זה עובד הכי טוב) ואנחנו נקשיב. החספוס החיצוני שלנו, הוא, כאמור, חיצוני בלבד ואחרי שנכנסנו לזוגיות ו"התרגלנו" כמאמר השיר, אנחנו לא רוצים לצאת החוצה. כל מה שנותר הוא לתחזק את המשחק הזה ביננו, את תהיי האישה ואני הגבר. אל תנסו לשנות סדרי עולם, אלא פשוט תבנו עולם יחד איתנו.