שחר אדום- סין

אני חולה, גילו אצלי תסמינים מקדימים של חלשת ילדים. זה התחיל בבוקר יום חמישי, בו התנדבתי יחד עם הדר ללוות את שני האחיינים היקרים לליבנו למתנ"ס השכונתי לג'ימבורי ויצירה. בלי שום קשר, מי הקופירייטר של עולם הילדים? מה זה צריך להיות יצירה או ג'ימבורי? לי היה ציור ושיעורי מלאכה ואחרי הצהרים היה כדורגל. נו מילא, אז להם יש יצירה וג'ימבורי, רק שלא יתפלאו אחר כך שיוצאים להם גברים מטרוסקסואלים.

נכנסנו עמוסי מוטיבציה והתלהבות לשמש בתפקיד הדודים המגניבים מסין. כבר באוטו הייתה תנועה רבה ואי שקט.

אחיין א': "הוא מציק לי"

אחיין ב': "הוא התחיל"

אני: "אתם חגורים?"

תדמיינו את הטריאלוג הזה בורסיות שונות ומשונות במשך כעשרים דקות. סוג של משחק מקדים שאינו מסב עונג ורק מציק, הכנה לדבר הגדול באמת, המתנ"ס.

הגענו לכניסה, מוכוונים על ידי עדר של אימהות שבורות בטן, כך אני קורא לקפל הזה שנוצר אחרי הלידה הראשונה וממאן להעלם. שילמנו 30 ש"ח רק כדי לגלות שהיצירה מתחילה רק אחרי המופע – סוג של עידו מוסרי לעניים שצועק בקולי קולות ומבטיח פרסים. המתנו בסבלנות בחוץ. כשאני אומר בסבלנות, הכוונה היא המתנה תוך כדי משחק מחבואים, אימון קרב מגע מזורז ונסיונות פיוס והרגעה בסגנון "עוד רגע זה יתחיל".

ילדים זבי חוטם התעופפו סביבי, נמרחו עלי ונתקלו לי ברגליים. אני יכול להבין הפגנת אהבה לילד שהוא שלך, מקסימום בן משפחה קרוב, אבל איך אפשר לחבב את גדודי הילדים הללו שחוץ מלבכות, לחרבן ולמתוח את הגבולות של כל אדם בוגר בחדר לא עושים כלום.

התסמינים החריפו כהלכנו לבקר חברים שילדו לפני חודש. כמובן, שלא ציפיתי לשיחות ברומו של עולם וניתוח המצב הכלכלי הרעוע בעולם והשפעתו על שוק העבודה, אבל בחייאת דינאק, כמה זמן אפשר לדבר על סימילאק ופריחה? אז מתברר שאפשר לדבר על זה ה מ ו ן. לחבר טוב שלי נולד ילד לפני כמה ימים וחבר אחר עומד ללדת בקיץ. אני כבר רואה איך הביקורים הבאים שלי בארץ עומדים להיראות כמו המערכון של "הישראלים". האישה הליוויתנית בלי צוואר ועיגולים שחורים בעיניים תגיד לי שהוא עשה קקי ואיך כולם אומרים לה שהוא ברור, אני אהנהן בנימוס ואסיים את הקפה בלגימה אחת זריזה.

ככל שהעולם הזה מתקרב אלי, אני לומד להעריך מחדש את אהבתם הבלתי מתפשרת והמדהימה של גלי ויובב. הם תמיד שם מחכים ומתלטפים, ללא בקשות מיוחדות או בכי מעצבן ופרצוף אדום. גלי מגיעה מתכרבלת לידי במיטה, מפיקה חום אימים ומלקקת לי את האף. היא יודעת לפתוח את הדלת בכוחות עצמה והיא לא מבקשת עזרה כל שלוש שניות. אם היא רוצה לאכול היא מסמנת לי, אותו כנ"ל לגבי צרכים. היא באה איתי לריצות ולא מתלוננת ואני יכול להשאיר אותה לבד עם משפחה כשאני בחו"ל וילדים מה?

ילדים זו לא שמחה, ילדים זו הפיקציה הכי מתוחכמת שתוכננה אי פעם. אימא שלך סבלה ועודנה סובלת מהגחמות הבלתי פוסקות של הילדים שלה, גם כשהם בני 30. אנחנו באיזשהו מקום תמיד נאשים את ההורים בכל תחלואי העולם. אז מה בעצם מושך אותנו להביא ילדים לעולם?

בשיחה עם גיסתי שאלתי אותה, "תגידי מתי בדיוק אנחנו נהנים מזה שאנחנו הורים?"

"עד גיל ארבע בערך ואחר כך הם גדולים מדי" השיבה. ומיד הוסיפה, כי אין שעות שינה מרגע הלידה וזה מתחיל להסתדר בערך בגיל שנה ואז זה ממש נהדר.

"זאת אומרת, את מביאה ילד לעולם, כי מגיל שנה עד ארבע הוא חמוד? לבן אדם יש תוחלת חיים של כ-77 שנה, מה עושים שאר הזמן?"   

אולי זה מן תכנות גנטי שאין לנו יכולת להתחמק ממנו, אולי נורמה חברתית. אני חושב שהחיים בסין הוציאו אותי מהבועה הישראלית, זו שמכתיבה בלי מילים את האירועים בחייך. היציאה הזו נתנה לי כמה שנים טובות ומתוקות של זוגיות עם אישתי. אילולא סין, יכול מאוד להיות שאני זה שהייתי מדבר על חיתולים, הנקה ומשכנתא. תמיד אמרתי שלהיות הורה זה לסיים עם האגו ולעבור לאלטר אגו, לשמחתי, אני עוד לא שם. יש לי כמה שנים להרוויח את לחמי, לטייל בעולם ולאהוב את אישתי כאדם נפרד ולא כאם ילדי.