שחר אדום- סין

כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות

שוכבות על הרצפה, מוכות, מושפלות

אין מקום לתיאורי נוף מלבבים

בינות מערומי הפגזים

עצוב לראות בני אדם לכודים בהריסות

עצוב לראות את שנותר - פסיפס שאריות

צילומים גראפים עד מאוד של מלחמה ואיברים כרותים

גוף מוטל שבור ליד בור שנפער ברגע

מה שפעם אולי היה גן משחקים

ושכח שהיה

רק לפני

רגע.

ולמרות הכל, זה נכון להלום בכל הכוח,

כי ידוע שאדם המרחם על אכזריים, בסופו של יום,

לרחמנים לא ייתן מנוח.

זה אינו קרב של חיילים מאומנים מול אספסוף מזדמן,

זהו דו-קרב על לאומיות וביטחון ברחובות 

זו תפילת האללה הוא אכבר מול חתימת האמן

זו היכולת לקבוע את כיוון הרוחות.  

במתק שפתים לא נעצור את נתיב הטילים

השלום יגיע מתחת לזחלי הטנקים מתוך אדמה מבוקעת 

למצער, בדמגוגיה לא נוכל למגן את גגות הבתים

עייף ורצוף יגיע הוא אז, כָּמֵהַּ ליד הנוגעת.

יהיה זה שלום האין ברירה

צלה הדהוי של יונה לבנה

התיקו הנכסף של תשישות הלחימה 

אנו נגיע לשם ויהי מה.

כיום, אין צדדים במפה הפוליטית. משום שאין פוליטיקה כשאין בטחון. זו הסיבה שביבי, לדאבוני, ניצח בבחירות 1996, כי הוא הבטיח בטחון. ההבנה שפתרון הלאומיות של הפלסטינים הוא קץ הלאומיות הישראלית, היא הצעד הראשון בדרך לשלום האין ברירה. אותנו לא ייסלקו מכאן ואנו נגיב בחומרה על כל ניסיון שכזה. לא בכדי, מנהיגי האומות הערביות אינם פוצים פה, יודעים הם כי המיעוט הפלסטיני מתח את החבל יותר מדי. אולי, ורק אולי, העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט יבינו כי אנו כאן כדי להישאר.

חייב להיאמר כי תמיד החשבתי את עצמי כשמאלני בדעותי, ותמיד הצבעתי ל"עבודה". עד היום, יש בי מעצור להצביע ליכוד וימינה משם. באותו מידה, מפלגות השמאל הקיצוניות נראו לי כמו בדיחה לא מצחיקה או במקרה הרע, טעות של הדמוקרטיה. הסיטואציה, בה אנו נתונים כיום, היא מראה מצב לאנשים שקצו בפוליטיקה ופשוט רוצים לחיות. אנשים רוצים מישהו שיוכל לשמש כמנהיג, שיוכל להילחם עבור התנאים הסוציאלים, המדיניים ובישראל, בראש וראשונה, שיידע להשיב מכה אחת אפיים לאוייבנו. כשאנואר סאדאת אמר כי הוא יצא למלחמת יום הכיפורים רק כדי שיוכל להגיע לשולחן הדיונים כשווה בין שווים ולא כאנדרדוג, אנשים אמרו כי זהו מעשה חכם מבחינה טקטית, ואכן נחתם הסכם שלום. בליבי תקווה שהמכה שהנחתנו על ארגון הטרור תגרום לעם הפלסטיני להתעורר ולסרב לשמש כמגן אנושי של המרצחים הללו בשנית. איני מאמין במלחמות, אך תומך אני במהלך הזה, כי הוא טומן בחובו שינוי, או לפחות אופציה לשינוי בשני העמים. כמו בשיר לעיל, השלום יגיע כשהידיים יהיו מותשות מכדי להגן, ואז תתחיל ההידברות.

בשולי הדברים אומר כי גם אם יוותר חמאסניק אחד בתחתונים שיצליח לעמוד בסוף המערכה, הם יאמרו כי הם ניצחו. אני ממתין לרגע הזה, לראות את האידיוט בתחתונים מנסה להסביר לעולם שארגון הטרור הזה עדיין איתן ושכל העם מאחוריו.