שחר אדום- סין

אלבטרוס מלכותי פורש את כנפיו ושט על רוח עילית נסתרת מעין. פינגוין עול שנים מתכרבל בתוך נוצות בוסר אפורות. דולפינים שוחים סביבי ויוצרים קשר עין. ליוויתנים נושפים ענני אדים מחור הנשימה שלהם. הרים על גבי הרים – חומים, מושלגים, ירוקים. וכבשים, המוני כבשים שכובשות את כרי הדשא העצומים; את כל זה ועוד, ראיתי באי הדרומי של ניו זילנד, המקום שנמצא, תרתי משמע, בסוף העולם, כשאני נהוג ברכב שכור ולצדי האישה האחת.

כבר שנים שניו זילנד מסומנת אצלי כיעד חם לטיול, האי הזה של מהגרי העולם המערבי שחיים באווירת ה"אין דאגה"(זה צמד המילים החביב עליהם באנגלית – no worries ). כארבעה מיליון תושבים שחיים על שטח אדמה מעט גדול יותר משל בריטניה, דבר היוצר תחושה של חופש מוחלט וחיבור מיידי לטבע.

עם הנחיתה, נסענו לאסוף את הרכב השכור ויצאנו לנו מיד לקאיקורה, עיר השוכנת על קו החוף המזרחי. חווית הנהיגה בכבישי ניו-זילנד היא מדהימה ומיוחדת בפני עצמה. הכביש הראשי עובר על קו החוף דרך מושבות כלבי ים וצוקים המצביעים לשמיים. הימים הראשונים היו עמוסים ומיוחדים וכללו אטרקציות רבות, ביניהן: שחייה עם דולפינים במים הקרים עד מאוד של ניו-זילנד( בקטע הזה, אין כמו הים התיכון, מים אמורים להיות חמים ונעימים), צפייה בליוויתנים, דיג במים עמוקים,( רק אני, כי הדר צמחונית וטוענת שאני רוצח חיות תמימות, אך היא מתנחמת ואף גאה שאני אוכל את השלל שלי עד הסוף, כך שזה לא נעשה לריק), שזוהי בצורה מפתיעה פעילות פיזית מאוד שמצריכה משיכה אגרסיבית של הפתיון מעומק של כ- 80 מטרים, ועכשיו תדמיינו שאתם עושים את זה ללא הפסקה במשך שלוש שעות.

היעד הבא היה העיירה פיקטון בצפון האי, שם צללנו במרלבורו סאונד וראינו ספינות טרופות וסרטנים שמסווים את עצמם באצות וצדפות שבורחות מכוכבי ים בתנועת "שיניים תותבות" בתוך המים. אנשים מתגוררים שם בחוות ענק ומודדים שטח בהקר, אמת מידה השווה ל-4 דונם, ומגדלים כבשים ופרות להנאתם ו/או למחייתם. משם ביום נהיגה ארוך מאוד הגענו לקרחון פרנץ ג'וזף שנמצא במרכז החוף המערבי. זה הזמן לומר משהו על מזג האויר הניו זילנדי, הקיץ הוא לא באמת קיץ וכמויות הגשם שיורדות שם, הן עצומות. היו ימים חמים מאוד, אבל ניתן לומר בהכללה שהקיץ שלהם מזכיר את הימים החמים בחורף שלנו והלוואי שהיו לנו כאלה כמויות של גשם.

נעצור לרגע את סקירת הטיול כדי לדבר על פוליטיקה ויחסים בינלאומים. הניו זילנדים, לפחות אלו שאני פגשתי, הם פרו-ישראלים במקרה הטוב, או אדישים במקרה הפחות טוב. משום מה, נתקלתי בכמה מקרים של ישראלים שהתעקשו לומר בפומבי, אמור וחזור משפטים בסגנון: "הישראלים הם חצופים ולא מתחשבים", "אני לא אחד מהם, אני לא תמיד אומר שאני ישראלי" וכיוצא בזה. אני מודה כי רק ההאזנה לגיבובי השטויות הללו העלתה את חמתי כנגד הגיס החמישי שנמצא בתוכנו. אני טייל ושגריר של ישראל בכל מקום בו נמצא בו, אני מדבר על המדינה ועל הסכסוך הישראלי פלסטיני עם כל דיכפין כדי שהעולם, שאני בא איתו במגע, יידע מהי המשמעות כבדת המשקל של להיות יהודי/מערבי/דמוקרט במזרח התיכון. ברור לי, שאנחנו אנשים בעלי דם חם בהתאם לקצב החיים במזרח התיכון, אך יחד עם זאת, זה הקסם שלנו ומרבית העולם נשבה שבי אחרינו. אנחנו מדינה קטנה שעושה רעש בקנה מידה של מעצמה אירופית גדולה, ובנוסף, אנחנו מתובלים באקזוטיות של המזרח התיכון. יש לנו את המוצר הכי חם בשוק, ורק צריך לדעת למכור אותו. אני חייב לציין שדווקא האנשים שנתפסים בעיניי כחלשים יותר, הם אלו שאמרו את הדברים לעיל. כאילו החברה הישראלית דחתה אותם והם בנסיון נואל מנסים לדחות את המושג "ישראלי" בחזרה. הרי בסופו של דבר, הם יחזרו לתוך החיבוק הישראלי וכל שיוותר זו הפגיעה בתדמית הישראלית.

התושבים הניו זילנדים הם ערב רב של בריטים, סקוטים ואיריים שהגיעו לכאן כדי למצוא את מזלם או להתחיל מחדש. זו הסיבה שהם מקבלים את האחר, את השונה. הרי הם בעצמם היו השונים לפני רגע קצר. בכל מקום מחייכים אליך ומציעים שירות או עזרה, למרות שאין באמת צורך בעזרה, הכל כל כך קל וברור שם. יש שילוט והכוונה בכל מקום, גם בלי הכנה מוקדמת אפשר לטייל בניו זילנד ולקבל את כל המידע תוך כדי טיול. אנשים יפצחו איתך בשיחה קולחת בכל רגע נתון ויקשקשו איתך על הא ודא ויקנו תחושה של חברים מהפלמ"ח.

אבל גם באליה של הכבשה הניו זילנדית יש קוץ. אמנם, הוא זעיר ובלתי מורגש, אבל עדיין צנין. הניו זילנדים הם עם "מרובע" שהולך לפי התקנות. מה שאומר שקומבינות זה ממנו והלאה ואין איפה ואיפה, לכן, לעיתים, אתה מוצא את עצמך במבוי סתום מול פקיד ניו זילנדי שאומר לך בחיוך נעים וכתפיים שמוטות שהוא ממש מצטער, אבל הוא לא יכול לעבור על התקנות. אני לא מדבר על הלוואה בנקאית שאין לכם ערבים מתאימים ולכן אתם אינכם זכאים לה, זה יכול להיות גם שחסר לכם דולר וחצי לכרטיס או שאיחרתם בחמש דקות להצגה. באופן אישי, אני לא אוהב את זה, אבל יודע להעריך יחס שווה לכל. זה נותן תחושה של מקום מתוקן, למרות שהאחרון שאמר שהוא רוצה שהרכבות ייצאו בזמן, לא היה בדיוק מלאך שרת.

נחזור לטיול, מהקרחון נסענו לוואנקה, עיירה קסומה שממוקמת על אגם כחול-כחול, הנמצאת במרכז האי. יצאנו לטרק יומי וצפינו בסרט "אוסטרליה" (בוז למבקרי הקולנוע שקטלו את הסרט הזה מתוך בועת פלצנותם, הסרט עשה את העבודה שלו היטב והנעים את זמננו) בבית הקולנוע המקומי והמיוחד – המושבים בנויים מספות סלון משומשות ורכב וינטג' שעבר הסבה למושב קולנוע.

ומשם לקווינסטון, האחות הגדולה והפחות כיפית לטעמי של וואנקה. יש פה אטרקציות אדרנלין לרוב ותחושה של עיר, או לפחות מדרחוב ראוי. רכבנו על סוסים באיזור גלנורקי הסמוך וביקרנו בבית הקיווי וראינו את הסמל הלאומי של ניו זילנד דוחף את מקורו הארוך לתוך אדמה לחה ושולף רמשים לתיאבון.

גולת הכותרת של האי הדרומי היא הפיורלנד, שם יש את הטרקים הנחשבים ליפים בעולם. נרשמנו מראש לטרק הקפלר ויצאנו מהעיירה טה אנאו לטרק. זהו טרק של ארבעה ימים שהיום השני נחשב היום היפה ביותר. התחלנו את המסע ברגל ימין כשמזג האויר לטובתנו. השמש הייתה חמה ונעימה והדרך בתוך ה"בוש", כינוי ליער הניו זילנדי, התנהלה בעצלתיים. את היום השני התחלנו בתוך ענן. לא ראינו דבר והגשם הצליף בנו, אולי כנקמה על מזג האויר הטוב של אמש. תוך פחות משלוש שעות, נרטבנו על ציודנו עד לשד עצמותינו. בחלק הגבוה ביותר של הטרק הדר מביטה בי ושואלת:

"זה כיף לך?"

ביני לבין עצמי אני אומר שכיף זה דבר יחסי ויש לנו טרק לסיים, אבל היה לי ברור שהשיחה לא תסתיים בזה. מה גם, שזה באמת לא היה כיף גדול, בעיקר לא עם תיק הגב שסחבתי שהכיל ציוד של שני אנשים.

חמש דקות לאחר מכן, עצירה נוספת בגשם, הדר מסתובבת ונראית כמו קני מסאות'פארק עם הקפוצ'ון על ראשה.

"אתה באמת רוצה להמשיך עם זה?"

"את רוצה לחזור?"

"כן"

"אוקי, אז בואי נחזור. לא שווה לנו להמשיך אם אנחנו לא נהנים, ואת, כפי שאנחנו רואים, לא נהנית".

הסתובבנו לאחור והחשנו פעמינו לבקתה, בה ישנו אתמול כדי להחליף בגדים ולהשיב כוחות. כשש שעות לאחר מכן, ישבנו באכסניה על בקבוק יין כשאני אוכל אומצה מצויינת של כחצי קילו. הבשר זול מאוד ויש מנגל גז בכל אכסניה, עובדה שהפכה את הבשר והרבה ממנו לארוחת ערב הקבועה שלי.

האמת שיש עוד כל כך הרבה דברים לספר, והעייפות כבר התחילה לתת בי את אותותיה. אז אני אסיים את הפוסט הזה כעת ובתקווה אמשיך אותו מחר. כמובן, שלא אותיר אתכם כשחצי תאוותכם בידכם ואצרף כמה תמונות.