שחר אדום- סין

זה היה בתקופת הלימודים, שנה א' לתואר. ישבנו מספר חברים בקומפלקס של הסטודנטים, "הכוורת" – מבנה שהוסב לקליטת סטונדטים בקיבוץ. מדי ערב, היינו מתכנסים ומדברים על נושאי היום ומשתכשכים איש ברעהו, מכינים קפה נמס ומגישים תקרובת עוגיות מהצרכניה. באחת הפעמים הצטרפה לשיחה חברה ללימודים של שכנתי. היא הייתה מסוג הבחורות שאני נוטה לקרוא להן "עכבישות". כאלו שאורגות את הקורים שלהן בשקט וברוך, ועוד לפני ששמת לב, אתה שקוע עמוק בתוך הרשת הדביקה.

היא לבשה שמלה אדומה צמודה וחושנית, שיערה המתולתל והמלא ליטף את כתפיה, ושפתיה נראו כאילו זה הרגע נמשחו באודם מבהיק. היא הביטה דרכי במבט, שאינו משתמע לשני פנים, ואמרה: "אני לא מבינה אתכם הגברים "הנשואים" (בזמנו הכוונה הייתה לאלו שנמצאים במערכת יחסים), מדוע אתם כה מפחדים להכיר אנשים חדשים. ככה אתם רק מפסידים, אולי תגלו שיש מישהו שמעניין אתכם על הדרך."

"להכיר אנשים או נשים?" שאלתי בהדגשה. אני זוכר שהיא חייכה קלות והלכה למקום אחר. דבריה נאמרו בתגובה לאמירה שלי כי אני לא מאמין במוסד הידידות או לחילופין ברעיון "הפלירטוט", וכי אין לי שום רצון להכיר נשים חדשות. מאוחר יותר, התברר, ולא בצורה מפתיעה, כי בשלב זה או אחר היא הודיעה לחברתה, כי הייתה שמחה אילו היה קורה בינינו משהו.   

לא בכדי, אני נובר בזכרונותי ושולף את המאורע הדי סתמי הזה. נתקלתי במספיק עכבישות בחיי כדי לדעת את ההבדל בין פלירטוט שאינו מזיק לבין טעות פאטלית. לולי יקירתי כתבה פוסט על חשיבות הפלירט, אך עוד בטרם יבש הדיו הוירטואלי על מסכי, פרסמה אחד נוסף המבוסס כולו על התרעמותה בגין התגובות, "יפות הנפש על סף הנודניקיות" לדבריה, של הגברים הנשואים לפוסט.

בואו נאמר את האמת בפנים, אין דבר כזה ידידות שאינה מובלת מאינטרסים. תנסו לחשוב כמה מערכות יחסים אפלטוניות התחילו כתוצאה מסירוב או חוסר עניין לעבור למערכת יחסים אינטימית, וכתוצאה מכך, אחד הצדדים העדיף לשמור על קשר מסוג כזה מאשר לוותר על האדם באופן מוחלט.

כן, יכול להיות שהיום אין ביניכם כלום, אבל מספיק ערב אחד של אלכוהול או של תסכול בבית כדי להפוך את הידיד המתוק והחמוד לגבר מבין שהיה שם בדיוק בזמן הנכון. כמובן, שזה עובד לשני הכיוונים. מה גם שנשים יודעות להסתיר את המניעים שלהן טוב יותר. אני נוטה להסתכל על הסיטואציה בצורה ברורה ואף מעט פשטנית וזאת כדי להקל עלי את החיים. אישה שהיא לא אישתי שווה פיתוי שלילי, יכול להיות שזה פיתוי רדום, או מישהי שהיא לא הטעם שלך או כל סיבה אחרת. השאלה היא כיצד אתה מתמודד עם פיתוי. כפי שאני מכיר את העם הגברי, אנחנו לא ממש טובים בזה ולכן, אין סיבה להשאיר פתח לגנב או צוואר חשוף לעכבישה.

חברים יקרים, אין דבר כזה "חצי" פלירט או הפגנת חיבה סתמית, הרי הפלירט מתחיל מכם. ברגע שאתה מבצע תהליך שאתה יודע בבירור שהוא נוגד את העקרונות שנשבעת עליהם כאיש נשוי, זה לא משנה אם הצד השני ניאות להזמנה או לא. יתרה מזאת, במידה והצד שני מראה נכונות, זהו שלב שכבר קשה לצאת ממנו. פלירט נובע ממחסור. מחסור של תשומת לב, מחסור של יחס, מחסור של "להרגיש יפה". הפלירט הוא פתרון זמני ולא יעיל, הפתרון המלא הוא לשבת עם בן הזוג ולפתור את הסוגיות ביניכם. 

אני מבין את הקטע של תחזוק האגו והרצון להרגיש מושכים גם מחוץ לגבולות הקשר. באופן אישי, אני מאמין שאם הקשר בריא ויש תמיכה הדדית בין בני הזוג, אין צורך "לצאת" החוצה. במידה ואתה מרגיש שזה "יהרג ובל יעבור" תמיד אפשר לצאת עם חברים לפאב רועש בת"א ולשחק בנדמה לי. בוריק, חבר קרוב שלי, ואני כבר כמה שנים שומרים על מסורת של יציאות קבועות לפאבים. הערבים הללו רווי אלכוהול וסיפורים נוסטלגים. מדי פעם איזו בחורונת מגיעה ומביעה עניין, אנחנו מחייכים בנימוס ומושיטים את היד עם הטבעת קדימה. היא מחייכת ונעלמת בתוך האפלולית שממנה באה. הידיעה, שבאותה קלות האירוע הזה יכול היה להסתיים אחרת, שומרת על הגחלת. לי זה מספיק.

לסיכומו של דבר, הסירוב שלנו להיכנס לפלירטוט "לא מזיק" אינה נובעת מאטימות או מהתחסדות, נהפוך הוא, היא נובעת מהיכרות עמוקה עם עצמנו ועם השטחים האפורים שיש בכל אחד מאיתנו. כשיש מצבים שאינם חד משמעיים, אני מחליף מקומות עם הדר וחושב כיצד הייתי מגיב אילו היא הייתה משתעשעת ברעיון של לפלרטט עם זרים.