"הוא נהרג בהיתקלות לפני שבעה חודשים, ומאז אין לי חיים. אני פה כי רציתי לברוח מהכול. לא יכולתי לראות את ההורים שלו, להריח את הריח של הכביסה שלו שנשארה מיותמת על המדפים בארון שלי. נגמרו לי הדמעות, אני בוכה על יבש. כל כיווץ עיניים שורף כמו העור שלו שעלה בלהבות המטען. מי יחליף אותו, מי?"
אני מזהה את הבכי היבש שמותיר עיניים ניחרות. היא מקנחת את אפה בגב ידה הקטנה, פניה אדומות ועייפות. אני חושב לעצמי מה עבר עליה, שבעה חודשים של חלום רע, שלעולם לא תהיה לו יקיצה. היא יפה עד מאוד, גם מאחורי הכאב, רואים את תווי הפנים המלכותיים. היא מראה לי תמונה שלו. אני לא שואל לשמו. "הוא נראה כמו בחור מיוחד. צר לי", לא היה לי מה להוסיף לזה מבלי להיגרר לקלישאות מיותרות.
טאבו - זה מה שעבר לי בראש באותם רגעים של שתיקה. לא משנה מה יקרה, הנסיכה הזו היא מחוץ לתחום בשבילי. חשתי מחויב לשמור עליה, שלא יאונה לה כל רע, שוב.
"מעכשיו, אני האביר שלך. סר ק.ק לשירותך גברתי", אמרתי.
היא טמנה את ראשה בכרית מיטתי. חשבתי שאולי רמסתי כמה שתילים רגשיים שהחלו להנץ. ציפיתי לשמוע קול נהי, התייפחות או אפילו זעם על החוצפה שלי לנסות ולתפוס מקומות שמורים. היא נעמדה בקצה המיטה על ברכיה, כשביד ימינה אחזה בשלט הטלוויזיה. היא הניחה אותו ברכות על כתפי הימנית ואמרה: "אתה נחמד וקצת מצחיק. זה יהיה לי לכבוד סר ק.ק".
אורי נכנס לחדר, שתי דקות מאוחר יותר, מהורהר וחולמני. היה משהו בנסיכה שערער את איזונו הנפשי. השיער הבהיר והחלק שלו ירד במורד עורפו, עיניו הכחולות היו מצועפות. גופו התהלך כאילו מעצמו, טייס אוטומטי. לקח לו כמה דקות להבין שאנחנו בחדר.
"הי, מה המצב?" פטר לעברנו. הדרך בה הגה את המילים, לא הותירה מקום לספק. הוא היה מעדיף להגיע לחדר ריק מאדם. אני מכיר אותו כבר מתחילת התיכון, למדתי לזהות את סימני המצוקה שלו, קלושים ככל שיהיו.
"אנחנו בסדר," ירדן השיבה ברכות, "ק.ק הבטיח שהוא יהיה האביר שלי. אתה רוצה להצטרף?"
"אני בעד, שני אבירים ונסיכה נשמע הרבה יותר טוב", אמרתי.
אורי הביט בירדן וחייך חיוך מריר. "את באמת רוצה שאני אהיה האביר שלך? אני לא בטוח שזה הרעיון הכי חכם".
מי שלא היה נוכח בשיחה, לא יכול היה לראות את הכאב שאורי וירדן הגירו לרצפה בחילופי המשפטים.
אורי נשכב על המיטה הנוספת בחדר, ראשו נתמך בקיר ואמתו השמאלית מכסה את עיניו.
"מה יש?" שאלתי, "אתה נראה מחוק לגמרי".
החבר של ירדן שירת עם אורי ביחידה, שני צוותים מתחתיו. כולם הכירו את ירדן בתור הבחורה של..., אף פעם לא כירדן האדם. אורי ייסר את עצמו על המשיכה שלו כלפיה, הוא הרגיש שהוא בוגד בזכרו של חבר מהיחידה.
כמה ימים קודם לכן, הוא סיפר לי ששבוע לפני ההיתקלות, במהלך משחק כדורעף, אחד החיילים פנה לרון בהומור השחור, שכה אופייני ליחידה, לאחר שהפסיד במשחק ואמר: "לא נורא, היום ניצחת במשחק, מחר תמות ואני אזיין את ירדן". המשפט הזה ניסר את ליבו של אורי, הלוך ושוב, כל הלילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: