שחר אדום- סין

חמש שנים עברו מהיום בו שבתי מהטיול הגדול ארצה. שבעה חודשים לאורכה ורוחבה של יבשת דרום אמריקה, טיול של גבולות וחצייתם, פסגות וכיבושן. חמש שנים זה זמן לא מבוטל, תקופת חיים. מאז הספקתי לא מעט, טיילתי במדינות אחרות והמשכתי לנוע בעולם, ולמרבית ההפתעה, אין יום בו איני מוצא את עצמי מהרהר בצורה ישירה או עקיפה על אותם חודשים קסומים, מהרגע בו נפרדתי מהמשפחה בנמל התעופה, השארתי הכל מאחור, ויצאתי לדרך חדשה.

זה אינו געגוע נוסטלגי לימי הזוהר, אני מאמין כי יש עוד אינספור פסגות עוד לפני, אלא געגוע לאמוציות שנקשרו בעבותות לכל אירוע מאותו הטיול. לכל זיכרון, ריח ושיר המחוברים אליו. לכל תמונה, סיפור, ומעל הכל, ריחף לו ענן של חוסר איכפתיות משווע מהעתיד הקרוב. התפיסה כי מחר יום חדש, עוד יום עמוס חוויות, צבעים ונופים, פתחה לי את התיאבון לחיים כמטייל.

לפני כמה זמן שאלה אותי אחת המגיבות: "לאיזה מקום היית רוצה לחזור?" התשובה הברורה והמיידית הייתה ברזיל, מדינת הקצב והקשסה, הקפואירה והחופים. שם הכרתי את הדר והתאהבתי. ואז חשבתי לעצמי שגם ארגנטינה הייתה לא רעה בכלל, ופרו דגמנה את שיא האותנטיות, וניו זילנד תפסה מקום של כבוד, ואפילו הודו המזוהמת נראית יפה מבעד למסך ה"בדיעבד". טוקיו מדהימה באורבניות המסורתית שלה, סושי וגורדי שחקים, ואקוודור כל כך ירוקה שבא לצעוק מאושר. כפי שציינתי קודם לכן, לכל מקום יש את המשקל הסגולי-רגשי המחובר אליו. עצם העובדה כי אני נשוי להדר, מקנה לי את התחושה, כי אני ממשיך לחיות את הטיול שלי. כמענה לשאלה אומר, כי באופן כללי אני פחות בעד לחזור למקום ויותר בעד לגלות מקום חדש.

אז למה הטיול הזה משמעותי כל כך? אחד המשפטים השגורים ביותר בתקופת הטיול היה: "זה הטיול שלי ואני אעשה מה שבראש שלי". מאחורי איצטלת המשפט הזה, אנשים עושים ככל העולה על רוחם ומקבלים גושפנקא חוקית מהסובבים אותם. אתה רוצה לקפוץ מגשר, לטרק בהרים שבועות, או לרבוץ במלון תחת ענן עשן ירוק, מרבית האנשים יאמרו לך בתגובה: "סבבה אחי, זה הטיול שלך". בהתחלה לא האמנתי שישנו שינוי אמיתי באופיו של אדם כתוצאה מהטיול, הרי כמה חודשים לא ישנו שנים של חינוך, נכון? לא נכון.

מרבית האנשים מגיעים לפורקן רגשי כתוצאה מהחופש המוחלט. פורקן כזה שלא בטוח יצליחו לשחזר בעתיד. אחרי 12 שנים במערכת החינוך, ושלוש שנים נוספות במערכת הצבאית, פתאום אנשים מרשים לעצמם, מורידים מסכות ולומדים להיות צלולים יותר. אני זוכר שיחה שבישרה את בוא השינוי, ישבנו ערן ואני באכסניה בארקיפה, פרו. שם לראשונה, אחרי תקופת הסתגלות, נתנו לחרצובות לשוננו וליבנו להשתחרר, ונהרות של רגשות הציפו את הוויתנו כולה. שוחחנו על הכול, על הצבא ומשפחה, ומשקעים שסחבנו מבלי לדעת. האירוע הזה שינה משהו קטן. בסך הכל, סטייה זעירה במסלול החיים, אבל במהרה מגלים כי כל הטיול רצוף שינויים מיקרוסקופים המתחברים לבסוף לשינוי מונומנטלי כמעט בלתי מורגש. כמובן, שרק על עצמי לספר ידעתי, ולכן אומר כי הטיול הצליח לשייף את הקוצים שנהגתי לשלוף וכמו כן, לימד אותי לגעת באגו שלי בידיים חשופות. 

הטיול עמוס לרוב בפעלים: לטרק, לטייל, להתכלב (מלשון כלב והכוונה היא לחיות בתנאים לא טובים מבחירה כלכלית), לזיין, לעשן, לרקוד, לקפוץ ובכלל, יש דגש עז על עשייה. אנשים עובדים במשך שנה או שנתיים וחוסכים הון קטן במונחים ישראלים-סטודנטיאלים ויוצאים לתור את העולם. חלק בלתי נפרד מההתמכרות לטיולים, היא תחושת התייר. זה שמגיע למקום, סוחט את מה שיש לו להציע כמו לימון ומבזבז כסף כאילו אין מחר. מדבריי משתמע כי לרעב הטיולים אין שובע אמיתי והוא מתחדש מדי פעם, וזו האמת. אז למה בעצם הטיול הראשון, הוא הקובע? הסיבה הפשוטה היא, כי הוא הראשון, ובחיים הללו לכוח הראשונות יש השפעה מטורפת על שארית חיינו. אם תרצו, הטיול הזה הוא הנשיקה הראשונה של המטיילים, זו שהחשמל זרם בכל מקום בגופם. אי אפשר לשחזר אותו, אבל תמיד מנסים להגיע למקום קרוב בתחושה.

בעיניי, החוכמה הגדולה אינה מתבטאת בכך שתנסו לחפש את הטיול הגדול בטיולים הבאים, אלא להבין שהטיול הזה היה והסתיים, והשאיר לכם במתנה שק של חוויות. כעת, עם השיעורים שהשכלתם ללמוד, עליכם לנוע קדימה לטיולים הבאים ולהנות מהדברים הבאים עליכם לטובה.