שחר אדום- סין

היום יום חמישי. דניאל, מפקד הצוות, אמר שאם נסיים את האימון האחרון לפני חמש, נוכל לצאת חמשוש. עכשיו השעה שש וחצי בבוקר, יש עוד המון זמן עד השעה המיועדת. ערן ואני נכנסים לחדר האוכל. ערן הוא בחור מוצק, שחקן כדוריד, די נאה במושגים של פעם. קרחת "על הסכין", עיניים כחולות ולסת מרובעת. נפגשנו בטירונות ומאז אנחנו בלתי נפרדים, אפילו העונשים שלנו קולקטיבים. אנחנו עוצרים ליד עמדת חלוקת האוכל ולוקחים קוטג', שתי ביצים קשות לאדם והרבה לחם.

"אז מה אתה אומר, דניאל יוציא אותנו חמשוש או שהוא מדבר באוויר?" אני עדיין לא התעוררתי לחלוטין, שלוש שעות שינה בלילה זה מתכון בטוח לחוסר ריכוז בארוחת הבוקר. הגוף שלי חם ומזיע מאימון הבוקר, ריצה של שעה מסביב לבסיס. התרגלתי לכך שהגוף שלי חם תמיד, מוכן לפעולה, להריגה.

"נראה לי שכן, בייחוד אחרי שסגרנו שבת שבוע שעבר. שבועיים פה זה לא צחוק. אני חייב לראות את סתיו, אני כבר משתגע, אני חייב את החיבוק שלה."

ערן מביט בי ומחייך, "הלוואי והייתה לי אהבה כזאת, אצלי הן באות והולכות. אתה זוכר את תמר, הזונה הזו, מחיפה ששברה לי את הלב. פגשתי אותה ביום שישי לפני שבועיים ב"חורבה" והזדיינו ברכב של אבא שלה. גמרתי בפנים".

"דיי, יא מאנייק. עכשיו אתה מספר לי!". אני שולח טפיחה חזקה לכיוון השכם שלו. "בוא נשב ונדבר, יש לנו כמעט שעה עד האימון הבא".

ערן הוא כמו מבצר ממוגן, קשה מאוד לחדור אליו, אבל ברגע שאתה מצליח הוא שלך לנצח. השעות הארוכות שהעברנו בשמירות, אימונים ושעות ת"ש, קירבו בינינו עד מאוד. עדיין כל גילוי טפח שלו היה אירוע משמח מאוד מבחינתי.

"היא הודיעה לי שהמחזור שלה מאחר כבר שבוע והיא לחוצה מאוד, ידעתי שהייתי צריך לשים קונדום. רק זה חסר לי עכשיו, ילד באמצע החיים."

לי זה כבר קרה כמה פעמים עם סתיו, היא שכחה לקחת גלולה בזמן או שנקרע הקונדום. ידעתי שאין לזה מרפא חוץ מלחכות לטלפון הגואל שאומר שהכול היה אזעקת שווא או שיש לקבוע תור להפלה. בין כה וכה, אין לזה פיתרון כרגע.

"עזוב אותך שטויות, זה בטח מהלחץ. אתה יודע מה זה בחורות, הן קצת בלחץ והופה נעלם המחזור. אל תתרגש, תהייה שקט ובוא נעבור את היום הזה."

השעה רבע לשמונה. כולנו, חמישה עשר חיילים מצוות דניאל, עומדים בשורה אחת ברחבת האימונים, שטח של שדה בור שאינו עולה על קילומטר רבוע. דממה מוחלטת. יאיר הסמל עובר בינינו, מוודא שאנחנו מסיימים מימייה שלמה לפני האימון. מי שסיים הופך את אותה על פיה להראות שלא נותר בה דבר. כולם לובשים מכנסים קצרים וחולצות לבנות, חסרי ייחוד, חיילים למופת. הנשקים האישים מונחים במערום, הר שחור של מתכת, בוהק כמו מצבת זיכרון.

"מוכנים?" הוא שואג. זה הסימן שהיום מתחיל. הגוף שלנו נוטה קדימה ומטה, ממתינים לפקודה הבאה.

"פרוץ", זו הפקודה שאומרת לנו להפוך לחיות אדם, חסרי בינה אגרסיביים. להגיע למטרה בכל מחיר. מבנה הגולגולת משתנה, מתחדד קמעה, נעשה זאבי. הניבים יוצאים החוצה מבעד לשפתיים, יש ריח של דם באוויר. אסור לנו להסתכל אחד על השני, אנחנו מתמקדים בנקודה דמיונית מולנו. אני רץ הלוך ושוב, זוחל, קופץ, דוחף, נדחק וחוזר לשורה.

"אגרופים כולם", פקודה חותכת את האויר. נשכבנו על הרצפה החולית שאגרופינו טמונים היטב באדמה. תנוחת שכיבת סמיכה ללא תנועה, אני לא זוכר כמה זמן נשארנו במצב הזה. חשבתי על השניצלים של אימא, על מקלחת חמה, על החמשוש ועל סתיו. האימון נמשך ונמשך, וכבר הגיע זמן ארוחת צהריים.

פירה תפוחי אדמה, עוף אפוי, סלט כרוב ולחם, זהו תפריט ארוחת הצהריים. מאימון לארוחה ומארוחה לאימון. שרירי הקפוארה הפכו מאסיביים יותר, חזקים יותר. הנשק האישי שלי, M16 מקוצר, הפך להיות חלק ממני. היד השלישית כמו שהסמל אמר. כל פעם, לפני שהתיישבתי או התרוממתי שלחתי ידי מתחת למושב כדי להניח או להרים את הנשק.

בהתחלה פחדתי מהרובה. אבק השריפה היה נכנס לי לעיניים אחרי הירי, אבל עם הזמן למדתי לאהוב את זה, ואת הרתע לאחור. כמו תזכורת חיה לשקע הכתף שאתה חייל קרבי. למדנו גם לירות מהחזה, ירי טרור. להיות יצוק לתוך הנשק גם שהכול מסביב מתפרק.

ערן ואני התיישבנו בשולחן, איתנו ישבו גם רועי, קיבוצניק מטורף מהצפון, שהאמין שאין כמו רכיבה על טרקטורון שאתה מסטול לגמרי, כי אז אתה הכי חד. יונתן אורן מרעננה, שנפל מקורס טיס אחרי שנה והאמין שהוא יוכל לחזור לשם אחרי שיצא לקורס קצינים. שניהם היו חברים די טובים שלנו בצוות, כל השאר היו שונים מאיתנו לחלוטין. אבי הנצנצן שחיפש כל רגע להשתמט, לא אהבתי אותו במיוחד. רותם המוזר שאהב חיות הרבה יותר מבני אדם. סיפרו לנו שיום אחד בתיכון הוא שבר למישהו את האף כי הוא בעט בחתול. היה את אביב שהיה בטוח שהוא התשובה הישראלית לאדוניס. הוא לא היה צריך איש מלבדו. מראה הייתה מספיקה לו לשעות של שיחה פורה עם עצמו.

היו עוד, כל אחד והשריטה שלו, התיק שלו מהבית. בשעות הקשות כולם היו נפתחים ומספרים, לרגע אחד היינו הופכים לאור אחד גדול, ואז שוב חוזרים לפינה. צוחקים על החברה של אבי שלא נותנת לו מנוח, ועל זה שנתפור ליונתן כנפיים מקרטון ונזרוק אותו מהבונקר.

יונתן כחכח בגרונו ואמר:" כדור הארץ לק.ק, האם שומע?" רועי התפקע מצחוק ודפק על השולחן. זה כאב לי באוזן. פתאום הבנתי שנרדמתי על שולחן האוכל, איזו פדיחה.

יצאנו מחדר האוכל לכיוון החדר שלנו, כוך קטן שיש בו שמונה מיטות קומתיים וטרנזיסטור שמנגן כל היום גלי צה"ל. היה לנו עוד זמן עד האימון הבא, כמעט שעה. המיטה שלי הייתה הראשונה מצד שמאל ליד הדלת, מיטה עליונה. אהבתי מאוד לישון למעלה, תמיד הרגשתי שיש שם יותר אויר. נשכבתי לרגע על המיטה, עצמתי עיניים לשנייה.

"קום. קום, נו. כבר אחת ורבע, צריך להיות ברחבה עוד חמש דקות." ערן העיר אותי. הרגשתי כאילו עברה שנייה אבל שהסתכלתי בשעון היד שלי ראיתי שישנתי יותר מדי. "שיט", אמרתי בקול.

"בוא נעוף מפה לפני שהסמל יקרע לנו את הצורה", ערן דחק בי. זרקנו את הנשק ב"הצלב" כשהרצועה מתחת ליד ימין ומעל כתף שמאל, ואת המחסנית החזקנו ביד. פתחנו בריצה והגענו דקה לפני הזמן, כלומר בדיוק בזמן.