שחר אדום- סין

ימי שישי בבוקר, מוזיקה יוונית מתנגנת בקולי קולות. ריח חזק של חומרי ניקוי חודר לחלומותיי. אני מתעורר לאט, השינה מפשירה ונמסה לה ממני הלאה. זורק את השמיכה מעלי, ובפסיעות קטנות ויחפות חולף בתוך שלוליות מים לחות שטרם התייבשו. מבעד לתריסי עפעפיי, אני רואה את אמי נעה בצעדי ריקוד עם המגב, מנקה בסיבובים את הרצפה. היא מקפידה שלא לפגוע ברגלי השולחן ומחליקה במיומנות ביניהן, שולחת קדימה סחבה לבנה לנקות, ואז משיבה אותה לתוך הדלי הכחול. בשתי ידיים, בכיוונים נגדיים, היא סוחטת את המים. התנועות שלה מולחנות, בקצב המנעדים

הים-תיכוניים. כיסאות המטבח מונחים הפוך על השולחן, ממש כמו בסיום יום הלימודים.

כמה אהבתי אותה אז, כילד. היא הייתה מהות הכל. זו שמנקה, זו שמאכילה, זו שעוטפת כל בנוכחותה. בעיניים של ילד, בלעתי את זיו תנועותיה. תוך כך, המוזיקה התחלפה וזהר ארגוב שר בקול שבור על בדידותו, ואני חשבתי על העובדה שהתה שלי מתקרר.

ומאז עברו שנים רבות, התרחקתי מהבית, התרחקתי מהמוזיקה ששמעתי בילדותי. היום, אחרי סיבוב גדול במקומות שונים עד מאוד ממה שהייתי רגיל אליהם, אני חוזר לבית, חוזר למוזיקה המסתלסלת בבקרי שישי ובעיקר, חוזר לאהוב את אמי באותן עיניים של פעם.