שחר אדום- סין

מצאנו גוזל בן כמה ימים. הוא עוד לא הספיק לצמח נוצות של ממש. מצאנו אותו בזמן שהוא התרוצץ ללא מטרה וזעק לצמרות העצים. הרמתי אותו מהאדמה וחפנתי אותו בכפות ידיי. אברותיו הקטנות דחפו את דפנות ידיי והוא ניסה לנקר את דרכו לחופשי.

עומר, הבן של השכנים, שהיה צעיר ממני בכמה שנים, ביקש להחזיק את הגוזל.

"אתה בטוח?" שאלתי. "אתה חייב להחזיק אותו חזק מאוד שלא יברח".

"כן, זה בסדר. הוא לא יברח לי." ענה.

העברנו את הגוזל בינינו בתיאום מושלם, כמו במירוץ שליחים. הבטתי בו בסיפוק. הוא החזיק את הגוזל באצבעות צמר גפן, כמבין את גודל האחריות. עיניו ערסלו את הגוזל וידיו שמרו על חום גופו.

"אתה רואה," אמר. "הכל בסדר גמור. סתם דאגת."

לשנייה אחת, שניהם דיברו ביניהם בשפת ינוקות – בלי מילים – שרק שני ילדים יכולים להבין.

"הוא יהיה בסדר. אנחנו נביא לו מים וקצת פירורי לחם והוא ישרוד. יבוא יום ואנחנו נפריח אותו לשמיים והוא לא יחזור." אמר לי בעיניים מצועפות מחלומות.

"אווצ' ", קריאת כאב נמלטה מפיו של עומר, כשהגוזל ניקר את אצבעו, והוא באופן אוטומטי, השליך אותו מידו כמתנער מסכנה. כשראינו את גופו הקטן נחבט באדמה הקשה, היינו בטוחים כי הוא לא יתאושש מכך. אך, שבריר של שנייה מאוחר יותר, הוא התרומם והמשיך לרוץ כמוכה אמוק.

"תתפוס אותו", צעקתי תוך כדי שאני מנסה לסגור את הפערים.

עומר, שהיה קרוב יותר, שלח את ידייו קדימה. הוא כמעט ונגע בכנפיו שנעו באויר מבלי לעוף. באמת שהוא היה קרוב להצילו, אך זה היה כבר מאוחר מדי. ארבעה חתולים צצו משומקום. הם עטו על הגוזל, ובמיומנות רצחנית, תלשו את גופו הקט לחתיכות ונעלמו כלא היו.

עומר ואני המשכנו להביט במשך רגעים ארוכים בנקודה שבה היה לפני רגע הגוזל. פיסת אדמה רגילה, חסרת ייחוד, סתם מקום. אפילו טיפת דם אחת לא נשרה שם. היה ונעלם מבלי להותיר סימן.