שחר אדום- סין

"מה!? עד לכאן הגעת רק כדי לצלם אותי?" את שואלת מופתעת.  

"כן, רק בשבילך", אני משיב.

"תשמע, אני קצת נבוכה. חבל שלא הודעת לי מראש. אילו ידעתי, הייתי מתארגנת מעט, אולי לובשת משהו מעט יותר חגיגי."

"לא, את לא צריכה לטרוח. אני אוהב אותך בדיוק כך, פשוטה ויומיומית."

הדיאלוג הזה מתקיים כל פעם מחדש ביני לבין המציאות, כשאני יוצא העירה עם המצלמה שלי. המציאות מביטה בי ונכלמת בפשטותה, ואילו אני יוצא מגדרי לתפוס את הדברים הקטנים; בקבוק בירה שהושלך למי האגם, וניצב ירוק וגאה בתוך המים העכורים, קבוצה של דייגים-ילדים ששולחים לתוך המים פתיונות והשתברויות של אור.

שם, במקום הזה, אני מקווה להיות. במקום שבו הפעולות הטבעיות מקבלות למעשה קיום משלהן. זה לא עוד דייג הרוכן אל המים, אלא הדייג בעל הכובע רחב השוליים, שמגע המקל שבידו משרטט אדוות על פני המים. התמונות אינן רק תמונות פיזיות, הן מוכרות רעיון. הרעיון הוא שבעיניו של הילד הזה, שאינו שונה משאר הילדים, ניתן לשקוע לתוך רוך עול שנים. הרעיון הוא, שדווקא כעת, כאילו במיוחד עבורי, חבורה של פועלים קשיי יום עצרו הכל ושלפו החוצה את חפיסת הקלפים. המציאות מזמנת הכל למי שמחפש בה. המצלמה גורמת לי לחפש, ולמצוא פרפר נגוס כנף, שהתיישב על גלל מיובש וסעד את נפשו בחברתם המפוקפקת של כמה זבובים זרחניים.

אני מניח, כי בלי המצלמה, הייתי ככל הנראה, ממהר את עצמי להגיע לאנשהו. המצלמה מעדנת את שיש לעדן ומדגישה את שיש להדגיש. בעיניי, המצלמה עוזרת להנות מהדרך הניבטת אלינו. בטיולי המצלמה הללו, אני מרגיש כאילו יש גם סין אחרת, דומה לזו שדמיינתי בראשי קצת לפני שהגעתי לפה. קצת לפני שהמציאות התעשייתית השתלטה על כל חלקה טובה. יש נוחם בצילום והבטחה למשהו טוב. הבטחה שגם מציאות יומיומית, אפורה ככל שתהיה, יכולה לטמון בחובה רגעים של אושר.