אתמול אכלתי שתי קוביות שוקולד. לא סתם שוקולד, אלא שוקולד איכותי מחנות לממכר שוקולדים איכותים. בחנות הקטנה והממותגת פרליני שוקולד שכבו על מדפי זכוכית ודגמנו עטיפות זהב רקוע וחוטי כסף, נטיפי שוקולד נמכרו במארזים קטנים ויפים לעין. בחנות, שגודלה לא עלה על תשעה מטרים רבועים, היו שלוש מוכרות לבושות בהקפדה יתרה. הן הזכירו בהתנהלותן להקה מתואמת היטב של דיילות אויר. הראשונה, כמו שומר סף, מקדמת את פניך. השניה, עוזרת לך להתמצא במבוך השמות האקזוטים והשלישית אורזת ומחייבת. כל זה מתנהל בנועם בירוקרטי, כזה שהיינו מפללים לו בכל מוסד ממשלתי באשר הוא.
נכנסנו לחנות כמעט במקרה, כדור שוקולד בגודל של אגרוף של ילד הוצג מתחת לויטרינה המוארת. הוא נע מול עיני כמו פיתיון מפוקפק. מבטי נדד מכדור השוקולד מעורר התיאבון לתג המחיר. יקר מאוד, חשבתי לעצמי, ובכל זאת נכנסנו פנימה.
בביקור הקצרצר, שארך כעשר דקות, רכשנו ארבע קוביות שוקולד ונפרדנו מארבעים ש"ח. מיד כשיצאנו לאויר הקניון, התחלנו לדון בקניה המגוחכת.
"מה את אומרת? זה יקר מאוד." שאלתי את הדר כמחפש הצדקה.
"כן, לא זול. אבל בשביל פעם ב.., זה בסדר גמור." ענתה בשוויון נפש.
הוצאתי מהשקית הקטנה שתי קוביות מרירות שהכילו, לדברי המוכרת, לפחות שישים אחוז קקאו. הם נחו בתוך כף ידי, חסרות משקל. מעניין כמה ילדים אפריקאים עבדו תחת השמש הקופחת כדי לקטוף כמות מספקת של פולים שתספיק לקוביה הנימוחה הספציפית הזו. הרהרתי ביני לבין עצמי.
הגשתי אחת להדר ואת השניה הכנסתי בטקסיות לפי.
"אוי, זה טעים." אמרה בהתלהבות.
"כן, זה מריר כזה שאני אוהב, ואיך זה מתמוסס. את חושבת שזה שווה ארבעים ש"ח?" תהיתי בקול.
"אני לא יודעת, אבל זה ללא ספק השוקולד הטעים ביותר שאכלתי מעודי."
קניות גדולות תמיד גורמות לי להרגיש קצת חזיר. אני מודה כי קשה לי לשחרר את המושכות הכלכליות בנושאי מותרות. במקרה הנ"ל, הסכום עצמו לא משמעותי. אבל, בעיני, עשרה ש"ח עבור קובית שוקולד זה צחוק מעבודה. אולי זה השנים שלימדו אותי שיש לכבד את הכסף ולא להקל ראש בהוצאות, אולי הפעמים שראיתי את אימי חוזרת רצוצה אחרי ימי עבודה שלמים ללא הפסקה. אני נוגס בקובית השוקולד וחושב כי כרגע בזבזתי חצי שעת עבודה של אימי.
מצד שני, זה לא שאני לא קונה, אם המוצר מוצדק. לדוגמא, נעליים איכותיות לאימון, ארוחה מפנקת, מצלמה, טיולים בעולם. אני מוכן להוציא סכומים לא מבוטלים. לעולם לא אוותר על טיול ביעד חדש שרגלי לא דרכה בו. אבל גם אז, הקול בראשי ישאל שוב ושוב, האם אני בטוח שאני רוצה להוציא את הסכום הזה עכשיו. כאילו ההוצאה הזו עלולה להפיל את קלף הדומינו שיכה את הקלף הבא שאחריו וכן הלאה. משפטים ששיננתי לעצמי כל חיי חולפים בראשי. "זיעה לא מתבזבזת", "אין דבר כזה כסף קל", "גרוש לבן ליום שחור".
שמעתי יותר מדי סיפורים שהתחילו בקול תרועה רמה והסתיימו בקול ענות חלושה. סיפורים שמתחילים במשפטים "יכולתי להיות היום מישהו..", סיפורים שמדיפים ריח חזק ומחניק של החמצה. אני מאמין שכדי לחיות את החיים הטובים צריך לדעת לאזן בין הרצון והיכולת להנות ולהעניק לעצמך ולקרוביך לבין שאננות ויד קלה על הארנק. הבטחון שיש לי בעתיד שלנו נובע בעיקר מהתפיסה השכלתנית שלנו את החיים. כמובן, שאני לא אתנגד לעזרה נוספת מצד אלת המזל.
המצב היחיד בו ההיסוסים הללו נעלמים כליל הוא כאשר מדובר בהדר. כל השיקולים הכלכלים בטלים בשישים לעומת הרצון שלה. אולי הידיעה כי הנתינה לבן הזוג שלך, זה סוג של מטבע החוזר לשולח. זה קצת כמו לתת לעצמך ולהרגיש טוב עם זה.
לסיכומו של דבר, הפן הכלכלי הוא נדבך נוסף באיזון שלנו. כמעט כמו כל תחום, כל תנודה לקצוות הקיצוניים מערערת את התמצית שלנו. לשמחתי, מצאתי את בת הזוג שיודעת היטב כיצד לשמור עימי על המקום האינטימי, השקט והבטוח אליו אני שואף מדי יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: