שחר אדום- סין

מכירים את סיפור חטיפת פרספונה על ידי האדס, אל השאול? בקצרה, האדס חמד לו את פרספונה שהייתה נערה יפה ורכה בשנים וחטף אותה לתחתיות השאול. לאחר שהיא סירבה להישאר ושאר האלים חברו לתחנונים להחזירה לעולם החיים, האדס הסכים שהיא תחזור. העניין הוא שפרספונה אכלה גרעין אחד של רימון ובעקבות כך, מחוייבת הייתה לחזור לעולם השאול מדי כמה חודשים. אמה, דמטר, אמרה לה: "...אם טעמת דבר-מה, תצטרכי לשוב אל מעמקי האדמה. בכל סתיו תרדי אל השאול הקודרת, ובאביב תעלי ותבלי עימי בחברת האלים." הסיפור הזה הוא בעצם ההסבר המיתי לחילופי העונות. הסבר שבעיני קביל לחלוטין וציורי הרבה יותר מהסברים מטרואולוגים מודרנים. הקשר ביני לבין הדר הוא סוג של קשר שכזה. כל פעם שהיא טסה, אני חש כאילו הסתיו משתלט עלי ורוח האביב מתנדפת לה ממני שמוטת כתף, וכל פעם שהיא חוזרת, פרחים בוקעים מהאדמה לכבודה וציפורי שמחה מצייצות סביבה.

אתמול התראינו אחרי שבועיים שלא ראינו אחד את השני, ואני חייב לומר שאפקט האביב שהיא מביאה איתה לא דועך לרגע. השיער השחור הבוהק שתוחם את העיניים הכחולות העמוקות הללו. וההתנצלויות המצחיקות שלה על זה שהיא לא מסודרת או יפה מספיק, ובשבילי היא הכל. ככה כמו שהיא. השמלה הפרחונית שלבשה התנפנפה סביב קרסוליה ושיוותה לתנועותיה קלילות רחפנית. התנשקנו בעדינות, נגיעה רכה, כמו גישוש ראשון אחרי זמן רב.

"אני לא צחצחתי שיניים." אמרה לי בביישנות.

כאילו שאיכפת לי, חשבתי לעצמי.

"אני אוהב את הטעם שלך גם אחרי טיסה של יום שלם וארוחות מטוס." צחקתי.

היא נשענה עלי. ראשה נתמך בכתפי. חומה הקרין לתוכי. סוג של רייקי מנשמה לנשמה. רייקי אהבה, אם יש דבר כזה. בעצם ההתרפקות הזו אמרה געגוע. אני מכיר אותה למעלה מחמש שנים, שנתיים מתוכן אנו נשואים ועדיין אני מופתע מהמניירות הקטנות שלה. העשה ואל תעשה שלה.

פרספונה הקטנה שלי. מצמיחה צמחים ומנביטה נבטים. כמעט עד הבוקר דיברנו וחלקנו חוויות. תיאורים קטנים שהלכו לאיבוד באינטרנטיות החפוזה, חלק מאמירות שנאמרו שטותיות לגמרי ומקצתן, סתם כדי לגלגל שוב את דיאלוגי הזוגיות על הלשון. התפקענו מצחוק תוך כדי צחצוח השיניים, רסיסים מוקצפים איימו להתאבד על המראה. הבטנו אחד בשני ובלענו תמונות חדשות לזיכרון. נישקתי את גופה כמו יהודי שהגיע לראשונה לארץ הקודש, באמונה שלמה.

לאחר לילה ארוך ומתוק, שנינו נרדמנו עם חיוך.